את כל יום כיפור ביליתי בטיול הייטק.
טיול הייטק, למי שלא יודע, זה טיול בו לוקחים את המכוניות של חברת ההייטק (המכוניות שלא מוגבלות בדלק, כי יש להם פאזומאט שהחברה משלמת) ונוסעים למקום בו מוציאים את כל האוכל והכלים שהביאו מבעוד מועד אל מתחם מאוד ספציפי, ושם מטיילים כל הזמן. מהאוהל- אל המנגל וחוזר חלילה.
היה מעולה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי כל כך הרבה פעמים בתוך מי מעיין קפואים, ורק חוזרת לעוד. קר ונעים. מים מים מים, ישמחו לבב אנוש. כל כך נעים לי העור כרגע. אפילו לא היה לי איכפת שמישהו יראה את הסימנים משלשום.
הגענו למעיין ליד עמק יזראל שקוראים לו באופן מפתיע- מעיין יזראל. היינו 9 אנשים עם שתי מכוניות הייטק. ומסתבר שבלילה ביקרה במתחם זונה בשם אולגה רק שאני ישנתי.
מוזר, באותו הלילה שיחקנו משחק של אמת או שקר, בו אמרתי לכולם "אמת שאתמול התנשקתי עם שתי נשים במקביל או אמת שכשהייתי בת 15 עשיתי סטרפטיז כחלק מקורס קיץ?"
טוב, אז לא עשיתי סטריפטיז אלא רק מונינג (חשיפת הישבן) כחלק מהמחזה של עיבוד מחודש לדובוני איכפת לי והפעם- דובוני איכפת לי בבית משוגעים (רמז- "קרן-אור"=>חשיפת ישבן). אז זה היה השקר.
והקטע הזה של הבחורה הזו שהגיעה ברגל מעפולה כדי לפגוש "חברים" שלה בדיוק איפה שהיינו אנחנו. עפולה. שנמצאת 10 פאקינג קילומטר מהמעיין שהיינו בו.
ואני ישנתי כש-כ-ל זה קרה. בחיי. אין צדק בעולם. אפילו לא ביום כיפור.
מול הגדה שעלינו מיקמנו את האוהלים שלנו, היו 4 בחורות לסביות שבאו להתבודד, בזוגיים. החבורה הסטרייטית/וונילית שהיתה איתי, התעקשה לדעת איך אני בטוחה. נו באמת.
בערב היתה לי שיחה על בדסמ עם בחור שהתעקש לקרוא לי ביץ' מה שהעלה לי את הפיוזים עליו. אחרי שדיברנו איזה שעה, החלטנו שאנחנו מחבבים זו את זה ונפרדנו כידידים בסוף הכיפור. הוא חמד של בחור. והתחילה איתו סאבית לפני איזה שבוע-שבועיים. חה!
אבל הכי כיף היה לקום יקיצה טבעית בשש לפנות בוקר, ללכת להכין קפה, לשבת על שפת המים. לכתוב. לעצום עיניים. לדבר עם אחת מהבחורות שקמו גם מוקדם. לראות אותה עושה יוגה ולכתוב עוד קצת במקביל. במילא אני חזקה במילים ולא בתרגילי גמישות.
___________________________________________________
מדהים כמה אומץ אני אוזרת לפעמים. שלחתי הודעה אישית למישהי שחפצתי ביקרה כבר הרבה זמן. מתוך מודעות טוטאלית לעובדה שאין מצב לשום דבר. שאין עניין הדדי מעבר לעניין בידידות. ועדיין, כתבתי לה אדומה. ופשוט אמרתי לה. אחרי הכל, זה בסך הכל הידלקות. זה לא מצב צבירה קיומי. טוב אולי זה כן. אבל עדיין, האומץ הזה שלי, לא להתחיל איתה, אבל כן להודות בפניה.
אני גאה בעצמי. הפסקתי לגמגם.
טוב, לא ממש הפסקתי לגמגם. אבל אני בדרך לשם. 😄
____________________________________________
תקציר:יום כיפור= טיול הייטק= מנגל-> אוהל-> מנגל. מים מים מים בששון. הביאונו אל המים. 4 לסביות מהגדה השכנה. זונה באחת בלילה, למה אני ישנה כשהדברים הכי מעניינים קורים? אומץ. אומץ?! נההה.
לפני 19 שנים. 13 באוקטובר 2005 בשעה 21:04
