היורדים- נפולת של נמושות

החתול שלי, ששון (ע"ע אומו באלף) שוכב לו מכורבל לי על הברכיים. שחור שחור, אבל יודע להתמסר.
יש משהו שאני נורא אוהבת ונורא שונאת בלנסוע לירושלים אחרי לילה נטול שינה- יש מעין עילפון שכזה באוטובוס.

האוטובוס מחכה לשעת היציאה שלו במרכזית בירושלים- עילפון מס' 1. ואז הוא יוצא, ואני מתעוררת. לא מבינה איפה אני ולמה הגעתי כבר לת"א. (את נוסעת מ-ת"א יא סתומה.. לא ל-ת"א) ואז, עד שהוא יורד את הירידה הלוליינית הזו אל הכביש המהיר, עילפון מס' 2. בכניסה לעיר, ממש לפני שהוא פונה אל הרחוב הקטן, התעוררות בפאניקה, ועילפון מחדש.

זהו. הוא נכנס אל התחנה. צריך לקום.



היום הבנתי כמה דברים על עצמי. גבולות המוסר שלי, בכל הנוגע ל"לשחק או לא לשחק עם חברות" התערערו לחלוטין. אני של לפני חצי שנה היתה פוערת עיני תמה מול אני של היום.

"עשית מה? עם מי עשית את זה בדיוק? איפה??? מה זאת אומרת היית ערומה?! ואנשים אחרים יכלו לראות? תגידי לי, את נורמלית??? אני לא מכירה אותך בכלל, ואת זו אני!"

***אתנחתת תשומת לב לששון, מייד נשוב***


מאז שאקסטרא וונילה חזרה לארץ, אני מדברת עליה המון. אקסטרא היתה המערכת הוונילית הקינקית הראשונה והיחידה שלי. רק ככל שאני נכנסת יותר לבדסמ אני מבינה עד כמה. היות והיא מפלרטטת איתי בכל פעם שאנחנו משוחחות, והיות ואני לבד, אני מתעסקת ומדברת עליה די הרבה. לא די בזה, אלא גם אקסית אחרת, נקרא לה הקולינארית (כי היה בינינו רומן קולינארי) חזרה זה עתה לארץ.

אני לא מאוהבת כרגע באף אחת מהן. ובשתיהן הייתי מאוהבת נורא בעבר.

היום במועדונית הגיעו כל חברותי הלסביות, אבל בעיקר הזוג שראיינתי בזמנו לכתבה (על המסיבת נשים בדסמ) אותן אני אוהבת במיוחד. הדום, אשף. אחד המעטים שבאמת ראויים לתואר מאסטר. הייתי שמה את עצמי בידיים שלו, אכזרי ככל שיהיה. רק בגלל שאני יודעת שהוא יודע מה שהוא עושה. והוא עושה את מה שהוא עושה, כל כך טוב. הסאבית, אדם מדהים. אקסטרימית מטורפת, שפויה לחלוטין, מכורה לסם הזה של הספייס. מדהימה. מדהימה. מדהימה. לראות את האהבה שלהן ולקנא.

היום יותר מתמיד, הבנתי כמה שאני לא חלק מהכיתה. אני לא חושבת שאני לסבית בכלל. הזהות הזו, הקולקטיב. כנראה שאני בכלל לא לסבית. אבל שיהיה. קשה לי להתחבר עם סטרייטים, קשה לי להתחבר עם וונילים. כאילו הכל מעורבב. (הערה- אינטרדיסיפלינארי- בין תחומי) והכי מצחיק, שאנשים שאני מכירה מהכלוב אני שוכחת שהם ADSLים. לא ממזמן ישבתי בסלון של זוג חברים, מהכלוב, ודיברנו על כל מיני דברים ביניהם מרק עוף (שהיה מופלא בתור מרק עוף ראשון ובתור מרק עוף בכללי) ובכלל שכחתי שהוא דום והיא סאבית, עד שהתחלנו לדבר על הסשן הראשון שלי מה שעורר המון פליאה אצלי בראש, איך הם יודעים על הסשן. ואז עברה לי מחשבה נורא טיפשית בראש.. "רגע.. הם גם בADSL זה בסדר, אפשר לדבר איתם על זה.."




לא ברור לי למה הסתשנתי דווקא עם חברות טובות. אני לא מאוהבת. פתאום התחוור לי שאני, האדם שמאוהב כל שני וחמישי במישהי אחרת, לא מאוהבת באף אחת. לא הייתי מוכנה פיזית לסשן הזה. לא יודעת למה לא הפסקתי אותו. כאב לי יותר ממה שהיה כואב לי בדרך כלל, הספיגה שלי של ההצלפות היתה נוקשה יותר, עלתה יותר ביוקר, אם תרצו. ולא הגעתי לספייס. אני חושבת שכמו שדנדי אומרת, צריך את הניתוק הנפשי הזה כדי לדחוק בגבולות של אדם. אני אהיה נוראית כדומית. אמרתי לדנדי. הבחורה שאני אהיה איתה לא רק שתצטרך לאהוב כאב, היא תצטרך ממש להזדקק לו. כי אף אחד לא באמת אוהב כאב. אני לא באמת אוהבת את הכאב, אני אוהבת את האתגר הזה. לבחון את הגוף ואת הגבולות שלו, לדחוק אותם. לאט לאט.

אני לא סאבית.
לקח לי המון זמן להיכנס אל הסשן הזה מבחינה מנטלית ועד הסוף לא הייתי מרוכזת. הכל היה מוכני, מכני. ולקראת הסוף, כל כך הרבה רוך היה שם. ועדיין, כאילו שהיה ריחוק על טבעי כזה ביני ובינן. ובינה.

להיות למטה עבורי זו התכחשות לטבע שלי. זה מנוגד לטבע שלי להיות בלי שליטה. כנראה שאני באמת צריכה שיקשרו אותי אבסולוטית כדי שזה יקרה. שישאירו אותי חסרת אונים.

חזק יותר, תגידי לה שתצליף חזק יותר. פה למעלה.

תגידי בבקשה.

בבקשה

עכשיו תגידי כאילו שאת מתכוונת לזה.


אני רוצה שתצליפי בי חזק יותר ולמעלה. בבקשה.

את לא באמת מתכוונת לזה. תבקשי באמת.

ב-ב-ק-ש-ה. (אני עדיין לא באמת מתכוונת לזה)


סוררת. אני סאבית סוררת. ואני צריכה שיעשו מה שאני אומרת.
כשמכאיבים לי, אני צריכה שיכאיבו מעבר לכואב. בנקודה הזו שאני עומדת להתקפל מכאב, כשכ-ו-א-בבבבב, אני צריכה את העוד קצת אקסטרא סדיסטיות, נאמר עוד חמש מכות מעבר לכואב הזה. עוד עשרים שניות להחזיק את העור צמוד ורק אז להרפות.

אני צריכה שייכנסו בי. כמו שצריך. חזק. בלי רחמים.
ואני נורא צריכה אהבה. כמו כולנו.
בדיוק בגלל זה צריך לפחד ממני בתור דומית. אני לא מצפה לרחמים ואני לא חושבת שאני אתן רחמים. אני אפליא במכות באקסטרימית שתרצה אותי. השאלה היא רק אם יש אחת כזו.

כי לפעמים, אני מפחידה את עצמי בניתוק הזה. והיום הרגשתי את זה. אני אוהבת את הפלוגר. אני יודעת איך להשתמש בו. ואני טובה בו, בתור חובבנית זאת אומרת. היה איזה יצור אומללון שביקש שיצליפו בו למעלה, והתעקשתי להצטרף לחגיגה, אפילו שהוא גבר.

המכות שלי, מדוייקות. אני מחבבת אותן.

למדתי מהטוב ביותר, המאסטר שהוזכר למעלה. 😄


אנחנו למדים כל כך הרבה, כל הזמן. מישהו שם לב שהלמידה הזו לא נגמרת? רק עוד ועוד לספוג ולראות. היום כשאני מסתכלת על סשנים שבאמת מעניינים אותי (ואין הרבה כאלה) אני מסתכלת על טכניקה, על קשירות. כדי ליישם. כדי לללמוד ולהפנים. אין פה היבט של סיפוק ייצר וויוריסטי. למידה וסקרנות. בחיי.


יאללה, מקלחת וללכת לבנק. זוועה זה להיות עני. מתישהו כל זה יבוא על סיומו. אני באמת מאמינה שאני אעבור לארץ אחרת כדי שזה יקרה. 😄

אולי אוסטרליה.