אז מה עם כולם מתבכיינים? אז מה אם נמאס לכם לקרוא את זה?
זה הבלוג שלי. אז זיבי על כולכם. אני אעשה מה שבא לי. הא!
עד כאן האזהרה...
_____________________________________________
לפני יומיים ישנה אצלי ה-אקסית בה' הידוע. אקסטרא וונילה. לפני חצי שנה הבטחתי לעצמי שאני לא אגיע שוב למצב שבו שתינו נמצאות באותה המיטה ביחד. איכשהו תמיד כשזה קורה, אז אנחנו מגיעות-מגיעות למיטה ביחד. תמיד. מעין משיכה שאי אפשר להתמודד איתה. אבל לאחרונה החלטתי להילחם בכימיקלים בגוף ובחומרים האנדרוגניים שהמוח הקרימינאלי שלי מייצר ולהפסיק כליל עם כל האובססיה הזו סביב מין, סקס, אינטימיות, אהבה, זוגיות וכל הבולשיט הזה.
מצאתי לי הסבר נורא הגיוני למה זוגיות זה דבר נחוץ, ולמה זה לעולם לא יוכל לעבוד בשבילי. זה נורא מחושב. בחיי.
כיום, בעיתות המודרנה, ניתן להתרבות בכל צורה שהיא. למעשה, זוג של לסביות עם סביבה איכותית מספיק הוא יותר יעיל לגידול ילדים מאשר זוג סטרייט. כל מה שצריך זה הזרעה חיצונית וזה הכל. אבל היות ואני לא מתכננת להביא צאצאים לעולם, עובדה שידעתי די משחר ילדותי, (בניגוד לילדים אחרים) כל הקונספט של זוגיות ויצירת מצע יציב דיו כדי להמשיך את המין האנושי, פשוט לא תקף לגבי.
אז החלטתי שאני מפסיקה לחפש את הזוגיות. וגם באם זו תידפק על דלת ביתי, אומר לה בפשטות:
"תרמתי כבר במשרד, תודה".
אבל התחלנו בזה שאקסטרא ישנה אצלי. אקסטרא משוכנעת שאני הבנאדם הכי משוגע שהיא מכירה. אני לא יודעת למה זה מציק לי שהיא אומרת לי את זה כל פעם מחדש. אחרי הכל, להיות משוגע זה עדיף על וונילי בנאלי, לא כן? היא ישנה אצלי ובפעם הראשונה במסגרת היכרותנו המשותפת, לא עשינו סקס/אהבה/וואטאבר. כלום. בכלל כל הקשר המחודש שלי עם אקסטרא עתה שהיא שבה מן הגלות, הוא לא מוסבר. אני שונאת אוהבת אותה. אני לא מקנאת לה ואני מתעצבנת לראות שהיא עדיין רוצה אותי. ולמה זה בעצם?
למה הקשר הזה, שנמשך כל כך הרבה זמן, אהבה כל כך גדולה, שפשוט שרפה אותי ואותה לגמרי, למה היא רוצה לחזור לזה?
היה לי ברור שאם אני אעשה ולו הצעד הקטן ביותר לכיוונה, היא תסכים. היה לי ברור שהיא רוצה שאני אעשה את זה.
והלכתי לישון במקום.
וישנתי גרוע.
עד לפני שלשום, לישון עם אקסטרא היתה אחת השינות היותר שלוות שאי פעם חוויתי. להיות באמת מערסלת ומעורסלת עם בנאדם. שינה חבוקה כזו. ושלשום פשוט רציתי מנוחה ולא הצלחתי לקבל אותה.
אני שונאת את המנגנונים הביולוגים שלנו. לדעתי הם דפוקים. ואני באמת יצאתי למלחמה. הבעיה היא שזה הופך אותי לאדם ממורמר. ואני לא מאוהבת יותר באף אחד. או אחת.
אני באמת מאמינה שהאהבה שלי כל כך אבסולוטית ומוחלטת, כמו בוהק לובן מוחלט ומסנוור כזה שלא נועד לאף אדם להתבונן בו.
זה סתם עושה כואב בעיניים.
_________________________________
תקציר- אני מפסידה במלחמה בגלל הלם קרב. אקסית. חוסר שינה. יום חדש. אותו היום רק התאריך שונה. בדד אלך כי ככה טוב.
לפני 18 שנים. 1 בנובמבר 2005 בשעה 10:46
