אני אודה לכם.
כל כך הרבה מאיתנו רוצים הכרה ורוצים פרסום ורוצים רייטינג, ולהיות טובים ושיאהבו אותנו
"כן תאהבו אותנו! הרבה, כמה שיותר, כמה שאפשר".
אני מדברת עם אקסטרא וונילה אחרי שיצאנו ביחד אתמול לשוש. והיא אומרת שזה עצוב מבחינתה שאני במקום הזה שאומר שאני לא רוצה אהבה ולא רוצה זוגיות וכל הגישה הזו שלי, כאילו עימעמתי את עצמי.
היא אומרת שהיא ואני היינו פשוט משוגעות אחת על השניה ויש עיתות שהיא שוכחת את זה.
שהיא שוכחת שהחדר שלה תמיד היה מריח מסקס, תמיד היה מריח ממני, לא משנה כמה היא היתה מחליפה את הסדינים..
והיא הראתה לי מכתבים שכתבתי לה לפני שנתיים, טיפשיים כאלה. מכתבי אהבה מטומטמים. שלרגע אחד היו לי נורא יפים.
אבל זה לא באמת.
כאילו נאחזתי בכישרון הזה שכביכול ראיתי בכתובים האלה.
ואז התפקחתי מזה.
אני שונאת לא להיות הכי טובה. אני שונאת להיות בינונית.
ואני חיה עם זה כל יום.
התקופה הזו, של ההתפכחות, של ההתבגרות תגידו, שזה תהליך אינסופי, זו תקופה נהדרת ונוראית. אני כל כך מתעקשת להחזיק אצלי קרוב את התמימות הזו שכבר אין לי, את הילדותיות הזו שאני מאבדת לאט לאט. הכל שיישאר קרוב, שלא יעזוב אותי. כי אם הכל יעזוב אותי, מה יוותר ממני? שוב להיות ריקה כקליפת השום?
אני רוכבת על אופניים אפילו שיורד גשם, ואני צורחת את נשמתי ומקללת כל פעם שאני עומדת למות בגלל רכב. היום ספרתי שלוש פעמים, אתמול- חמש.
והגשם יורד ואני רטובה כולי, השרירים אדומים ממאמץ ומקור. וטוב לי.
אני בהכחשה של מציאות קיום אחרת. המציאות הזו של אושר פנימי גלום, והישארות הנפש במצב נתון. זו אוננות קיומית.
זה מצחיק, אני נאחזת בקראשים שיש לי על אנשים. כמו למשל מרצה מעולה שיש לי שאני נורא אוהבת. ואלה קראשים מודעים לא כאלה שעלולים באמת להתפתח לכיוון כלשהו.
לא מתאהבת באף אחת שלומדת איתי. לא רוצה שום דבר אמיתי.
הכל פנטסטי, אצלי בראש- הקודח, החולה, ההוזה.
חוץ מזה, היום ישבתי באוניברסיטה וראיתי כי טוב. אני בהשלמה מטורפת עם העובדה שאני נשארת עוד שנה במוסד הזה. כי המוסד הזה בסופו של יום, הוא לא כזה נורא.
עכשיו ברשותכם אשוב לחפש ספרים על פורנו.
שבת שלום ישראל. שבוע חדש. יהיה טוב. (עכשיו לשנן 5 פעמים עד שבאמת תאמיני לעצמך)
לפני 18 שנים. 7 בנובמבר 2005 בשעה 12:44
