היורדים- נפולת של נמושות

אני לא יכולה לתאר את האנרגיות שאני שואבת מתוך הכלום, מתוך האויר הקפוא הזה של ירושלים.

אני הכי אוהבת כשקר כל כך שיש הבל פה. שלי, אדים קטנים, מסתחררים בנסיעה שלי. המהירה.

אני דוהרת.

אני דוהרת בירידות המפוארות של ירושלים.

של עיר הקודש שלי, הדפוקה והמטונפת, שאיבדה מתיפארתה ורק אנשים קודרי לבוש ומחשבות מהלכים בה.

אני דוהרת, צורחת את נשמתי, האייפוד מנגן באוזניים מוזיקה אלקטרונית שמתחלפת בג'אז שחוזרת לפופ כלשהו. אני אפילו לא יודעת למה אני מקשיבה. אני לא באמת שומעת.

אני צורחת.




*עיתו היפה ביותר של האדם ההיפר אקטיב- היא בשעת ההיי. ההיפר.






אתמול ירד גשם. ירד המון גשם. התעוררתי נורא באיחור, בכלל שכחתי שאני אמורה לקחת שיעור חדש בשעה של הבוקר, ויצאתי מהר ככל שיכולתי, מספיק מהר כדי להגיע לסוף השיעור, לחכות שכל התלמידים יצאו כדי לדבר עם מורה שמעולם לא ראתה אותי.

ואני במכנסי רכיבה קצרים, קצרת נשימה כמעט כמו הטייץ השחור שלי, ספוגת מיים מהאגן ומטה. ומאושרת. מה מאושרת. כמו ילד בן עשר שחוזר מבית ספר, עם פה פתוח מנסה לאגור טיפות שנופלות.

"את לא מכירה אותי וזה יישמע לך כמו תירוץ נוראי, וזה אכן כזה, אבל אני נורא רוצה לקחת את השיעור שלך ובגלל שהמערכת שלי עדיין בבאלגנים פשוט שכחתי שהוא היום עד שהיה מאוחר מדי ואין מקום בקורס שלך ואני רוצה לקחת דווקא את השיעור שלך ואני יודעת שזה נראה נורא חסר אמינות כרגע כי לא הגעתי היום לשיעור אבל אפילו קראתי את החומר להיום..."

"דיברת עם אריאלה המזכירה?"
היא מביטה בי, נדהמת קצת. מבודחת בעיקר. מאיפה היצורה המוזרה הזו נחתה עלי היא בטח חושבת. החיוך שלה. היא נורא מבודרת.

"אממ.. לא."
אני סמוקה כולי מהמאמץ של הרכיבה.

"דברי איתה. ותדאגי ממש להגיע לשיעורים להבא".



חיוך מאוזן עד אוזן. ריצה לאריאלה, רישום מהיר.

יום שלם לדשדש בנעליים ספוגות מים, להחליף למכנס נורמלי, אחרי הכל אי אפשר באמת להסתובב כל היום עם טייץ קצר באמצע האוניברסיטה. זה מוזר מדי.






ולצרוח.

לא לשכוח לצרוח כל הדרך אל הבנק. זאת אומרת בית.






שעותיו היפות ביותר של ההיפר-אקטיב, הם שעותיו המאושרות.

אושר, זה, נשגב מעולם של האנשים הרגילים, שאיזונם הכימי אינו מופר.

ולפעמים ההיי הזה שווה את הדאון.


החדר שלי, נקי, מסודר. שטוף וריחני. לכבודי. לא לכבוד אף אחד. והיום בבוקר, התפנקתי במיטה על מצעיה החדשים, המתוחים היטב על המצע, התבוננתי בריצפה הנקייה. בשולחן שעכשיו ריק ממסמכים. יא. יש אשכרה שולחן מתחת לכל הבאלגן שאיננו עוד.





איזה כיף!
ועכשיו אני באמת הולכת להכין שיעורי בית ביפנית. חי נפשי. הנה זה בא.

______________________________________
תקציר- לא טוב היות האדם שותק. עדיף היות האדם צורח. כן. הו כן. הייפר מבורך. כמה חיכיתי לך שתגיע כבר!