שוב אני עדה למסיבות שאנשים מארגנים פוסט שנות העשרים שלהם.
מסתבר שיש בית ממש מתחת לאף של הבית ספר שלי. בהר הצופים יש בית שממוקם על בית קברות, שאת השיש שלו הרעיד הדיג'יי היום במסיבה מטורפת שהלכתי אליה עם מישהו שהיה פעם הפיזיוטרפיסט שלי. נורא חיבבתי אותו כשעשיתי פיזיותרפיה והשנה נתקלנו אחד בשנייה שלוש פעמים אקראיות כל פעם בשוק וכל פעם אמרנו שניפגש ואפילו החלפנו טלפונים וכל פעם הברזתי / הוא הבריז.
אבל היום!
היום עשינו את זה בגדול.
בחיי, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נשים, גבוהות, יפות, רגועות ומגניבות.
כאילו שברגע שמגיעים לגיל שלושים הכל נעשה הרבה יותר טוב. פשוט לא יאומן.
ועדיין המשפטניות - רואים עליהן שהן משפטניות, האומנותיות המגניבות, נותרו מגניבות. נשים מחוייטות עושות לי את זה. והיו אפילו כמה דייקיות.
זה תמיד נורא מוזר נעים כזה בשבילי להיות מוקפת באנשים שגדולים ממני בהרבה. נאמר עשור. זה מרגיש נכון לא נכון. כמו סטייה של הטבע, אבל אחת חיובית.
וכולם שותים, ורק אני עם כוס המים שלי, הכי שיכורה מכולם.
כמה כיף לרקוד ככה כמו בשנות השמונים (למרות שמאיפה לי לזכור, אני כולה הייתי בת שלוש..) אבל כל אחד רוקד בצורה הבוקית שלו ומליון אנשים סביבו וכולםםםםם רוקדים. ולאף אחד לא באמת איכפת משום דבר.
זה מעין סוג אחר של מרדף.
וואו.
אני רוצה מישהי בת שלושים.
הן כל כך יותר יפות.
לפני 18 שנים. 17 בנובמבר 2005 בשעה 23:41
