היא קינקית ברמות הנכונות והיא מטריפה אותי.
אני מנסה לא ליפול נפילה חופשית חסרת מעצורים ומנסה לעשות כל מה שניתן כדי למנוע את הבלתי נמנע אני מתייגת את כל הדברים שאני ממש אוהבת בה הרחק הרחק בתת ההכרה. אני אגלה חלק ממנה שאני מאוד אוהבת ובמקום להתלהב ולאחוז בזה, אני אשים את הכל במגירה ואשמור לאחר כך.
היא לא רוצה להתאהב ואני לא רוצה להתאהב אז כרגע אנחנו בעיקר מזדיינות.למעט אתמול. אתמול היא החליטה לחשוב יותר מדי על דברים ולא היתה במקום חיובי מנטלית.
"יש בה משהו שונה.. משהו לא דומה..."
כל הדברים הבנאליים, מוזיקה טובה, טעם מעולה בבגדים, הצורה החיצונית, האופן שבו היא מתנהלת, מדברת.
לפני שבוע הראיתי לה את השוט שהכנתי בירושלים לפני חמש מאות שנה. לפני יומיים בזמן שאנחנו במיטה, היא שאלה אם הבאתי את השוט איתי. התחלנו לשחק, תוך שניות נשאבתי למקום דומי עם אנרגיות מטורפות. ורציתי לדחוק בגבולות הלאה והלאה עוצרת את עצמי כי בכל זאת רק התחלנו ובכל זאת אנחנו כלל לא מכירות. אני אפילו לא יודעת איך זה קרה. אבל הסצינה שחררה הרבה שדים מתוכי. מעין אפלה פנימית, רצון לשלוט. הוויה שלא נגעתי בה ולא התייחסתי לקיומה איזה חמש שנים. אולי יותר. מעט אחרי האפטרקר ואחרי כמה אורגזמות, התחלפנו והיא זיינה אותי.
יש בי רעב בלתי נלאה אליה. אנחנו נהיה אינטימיות ונגיע לשיא ואני פשוט ארצה אותה עוד ועוד. אני תוהה אם זו החרמנות שהצטברה כל כך הרבה שנים בתוך הגוף או שפשוט אני נהנית להיות איתה. אני מנסה לא לחשוב על הדברים האלו. לנסות לא לחשוב יותר מדי או לנתח דברים יותר מדי זו השאיפה החדשה שלי לשנה העברית החדשה הבאה עלינו לטובה.
היא לא מאוהבת בי ואני לא מאוהבת בה. הכל על אש מאוד נמוכה. שתינו בהתאוששות ממערכות יחסים דפוקות. שתינו לא רוצות להתאהב. שתינו מאוד מחורמנות אחת על השנייה. היא תביט בי באופן מסויים ואני פשוט אתחרמן מיידית, קווים רצים בגב, עיניים נעצמות. אתמול היא החליטה שאנחנו צריכות להפסיק להזדיין לתקופה מה.
אני חוזרת הביתה בקרוב. האקסית המטורפת עוזבת ביום שבת. השותפה לדירה עוברת ביום ראשון. הכל נופל למקום הנכון. כמעט הכל. אני לא רוצה להפסיק להזדיין בכלל. אני נורא נהנית. היא מפחדת שאני אפגע בה בגלל שאני מגיעה כל כך דפוקה ממערכת היחסים עם האקסית. רוצה לשמור על האופציות שלה פתוחות.
אני יודעת שאני אמורה להיות נורמלית ולא כל כך אינטנסיבית ומטורפת. אבל אני לא יכולה להיות אחרת. ועכשיו הגיע הזמן להתחיל את היום שלי למרות שאני מתה מעייפות.
אני לא נורמלית, כבר אמרנו, לא???
לפני 14 שנים. 26 באוקטובר 2010 בשעה 23:17