היורדים- נפולת של נמושות

ככה- לאט לאט אני חוזרת לכאן עם הזנב בין הרגלים
חזון אחרית הימים שלי, או מסקנות שהגעתי אליהם טרם גיל טיפש עשרה
ראש הממשלה עומד למות
אני מצטערת.
אני יודע שזה נורא לא פטריוטי מצידי אבל לא מזיז לי מזה שהמדינה עומדת לעבור תהפוכות- מתפרקת, נהרסת.
הרי זה חזון אחרית הימים שלי. מגיל נורא צעיר אני מנבאת בעיקר לעצמי נבואות שחורות.
הגיון של ילדה בת עשר, רומנטיקנית חסרת תקנה-
אם מדינת המכבים לא האריכה ימים מעבר לשלטון 70 שנה, גם מדינת ישראל של ימינו לא תשרוד את המחסום הזה ולא תמשיך להתקיים מעבר ל70 שנות תחייה. שובו בנים לביתכם, ארצכם מולדתכם, עומדת תלויה, כמו גווייה במרכז עיר של פעם, סקולה באבנים פזורות סביב, היא ערומה וחבולה, כמו זונה מתה, אין איש שיבוא לקבור.

נבואות נוספות שהילדה היומרנית מנבאת לעצמה, כמה נדוש-
לכשיבוא המוות, הביקור של המלאך השחור [כמו הבחור ממונטי פייטון שמתווכח איתם שהם אכלו ממוס האילתית (the salmon muse)] הוא יבוא לפני המצופה.
הוא יפגוש אותי לבד,
על גבול הערירית, מתבודדת, סגפנית,
באיזו פינה שכוחת אל, ציורית,
כי אני נורא אוהבת לצייר ציורי נוף,
שבעת קרבות ומלחמות
מצולקת בכל מיני מקומות
כואבת- אולי לא עוד.
אבל בעיקר לבד.
וכן זה נדוש. זה מה יש.

לא ייתכן שכבר בגיל כל כך צעיר אני עייפה מהחיים האלה,
שהם גדולים מאיתנו ובורחים לנו כל כך מהר,
כל כך מהר.

הוא יבוא מוקדם, הבחור השחור, עם המגל הגדול שלו,
אולי יתמהמה בעבור מתן שוחד,
לאחרונה התחלתי לדמיין איך זה יהיה להיות אחרי תאונה של ממש.
עם קנסות של ממש, מעבר לסימנים כחולים, אופניים הרוסות ובעתות סיוטים.
זה מעסיק אותי ללא הרף.

כל ההמצאות האלה, כל המודרניות הזו.



יום אחד זה עוד יהרוג אותך כל המחשבות סרק האלה.

בחיי.



___________________________________________
תקציר: ראש הממשלה עומד למות, מלאך המוות, וכל זה בכלל בגלל שאקסית שלי מאוהבת במישהי שהיא גרסא יותר מתוחכמת שלי. וחוץ מזה, זנב בין הרגלים, וכולי.