היורדים- נפולת של נמושות

אתמול נפגשתי עם ג'ורג' ואמרתי לה שאני לא יכולה להיות איתה בקשר כי אני לא סובלת את מה שזה עושה לי.

התלותיות הקנאה האובססיביות. אני אדם כל כך עצמאי בדרך כלל, כל כך לא קנאי כל כך לא רכושני. אמרתי לה שעכשיו שאני לא אהיה ברת השגה היא תרצה אותי הרבה יותר, כי אין מה לעשות. ככה אנחנו. לא כולם מחושבים כמוני שעוצרים לחשוב על מה שיש על הקיים, נהנים מהקשר כפי שהוא ומעריכים. זה נשמע פלצני, אבל לרוב אנשים מתעייפים אחרי שהם השיגו. שנאמר
the thrill of the chase has worn off

אז אנחנו הולכות להיות ידידות. אנחנו נפגשות שוב ביום שלישי והפעם אני לא הולכת לזיין אותה. בפעם האחרונה שנפגשנו הסקס היה כל כך נואש שרציתי להקיא מעצמי. הצורך הזה לשלוט, להרגיש שהיא שלי היה כל כך עז, הרגע היה כל כך לא אינטימי ובה בעת כל כך אינטנסיבי. בתקופה האחרונה לחלוטין לא בלמתי את עצמי מבחינה מינית כי לא היה צורך אבל הייתי צריכה לבלום את עצמי בפעם האחרונה ההיא שנפגשנו ולא הייתי צריכה לקחת אותה כמו שלקחתי אותה. ומנגד, הסקס, ריק מאינטימיות כמו שהוא היה, עדיין היה אינטנסיבי ומדהים, כי זו אני שנוגעת בה, ואני שמטריפה אותה, והיא לא ממש יכלה להתמודד עם זה ביחד עם הרצון העז שאהיה שם בשבילה כחברה כאדם אוהב ולא כאדם מזיין.

השבוע האחרון שחלף וההתמודדות עם ההסתגלות לריטלין לפיקים, התקפי הבריטניקה, רוקנו אותי לחלוטין מכל אנרגיה מתפרצת שתמיד היתה לי. הכדורים הופכים אותי לאדם נורמלי. מחיר פעוט לשלם אני מניחה בהתחשב בעובדה שאני מצליחה להתמודד עם כל מיני דברים יותר ביעילות ויש יותר שקט. במקום 20 מחשבות שקופצות ממקום למקום בתוך המוח והזמזום התמידי הבלתי פוסק כתוצאה מכל הבויינגים האלו, אני מוצאת את עצמי עדיין שקועה בהרהורים אבל מחשבה אחת רציפה.

נכשלתי במבחני אנטומיה. חיכיתי לשוחח עם ליז המרצה לאחר הבחינה המעשית האחרונה. אני אפילו לא יודעת למה חיכיתי כדי לשוחח איתה. לפני כמה ימים שלחתי לה אימייל שבו אמרתי לה שאני יודעת שהיא חושבת שכולנו סטודנטים עצלים שרק רוצים לעבוד עליה בעיניים אבל רציתי לומר לה שאני לא כזו ושהתחלתי טיפול בריטלין ושאני מקווה להגיע לאיזון בקרוב ושהסיבה היחידה שאני כותבת לה זה לא בגלל שאני זקוקה לנסיבות מקלות אלא שהייתי שונאת שהיא תחשוב שזה מי שאני, ושלא איכפת לי מהתואר כי אני מאוד ארצה לעבוד איתה בעתיד.

אז שוחחנו. היא אמרה שרואים את הפרידה במבחנים. כל החומר לפני הפרידה כיסיתי ברמות של 8, 7, 6, ציון למעלה מעובר. כנל בשאלות האמריקאיות. החומר שאחרי אמצע סמסטר, 0, 1, 0 אף אחת מהשאלות האמריקאיות שלאחר אמצע סמסטר לא סימנתי נכון. היא היתה מאוד עדינה איתי ולא הכניסה לי מכות בצורה ורבלית אלא אמרה שזה לא חשוב שלא עברתי. זה לא מונע ממני להתקדם לסמסטר הבא. אני אקח את הקורס באנטומיה שוב בשנה ג' ויהיה בסדר גמור. עד אז אני אתאזן ויהיה לי הרבה יותר קל לעבור ואפילו לקבל ציון מכובד.

היה יום קשה. חזרתי הביתה מאוד שבורה. בעת שהלכתי לעבודה אימא ליותה אותי וממש נשברתי. הרגשתי המון תחושות של ביטול של העצמי, של ספקות, של שנאה עצמית, של זלזול. הרבה זלזול.

מצד אחד, החומר שאני לומדת מאתגר אותי אבל לא מרגיש לי בלתי ניתן להשגה. להיפך, לפעמים החומר מרגיש לי כל כך פשוט ומפושט כל כך לא מתוחכם. ומנגד כל הכשלונות. הדשדוש הבינוני והציונים הנמוכים ומטה.

זה היה אתמול ושלשום. היום ההסתגלות לתרופות יותר קלה ובה בעת רמת הלחץ יורדת. יש פחות דד ליינים, פחות אלמנטים מלחיצים. עדיין קשה לי לנשום אבל התחלתי לחשוב על המטרות שלי לחופשת הקיץ הקרבה. להוציא רישיון, להוציא אזרחות אוסטרלית, לגמור לפחות שני הדפסי לינולאום חדשים, להתחיל לכתוב טור באתר חדש שעומד להגיע אל הארץ לנסות להתקבל לעבודה בתור טכנאית שינה, משהו שיסתדר יותר טוב עם הלימודים. ובעיקר, לעבוד במועדון של דייקס און בייקס על המרדי גרס הקרב ובא עלינו לטובה.

אז יש את כל היצירה הזו שרק מחכה לקרות ובעוד חמש דקות אני אסגור את המחשב ואלך למסיבת יומולדת של ליאורה מבית ספר, הילדונת שהולכת עם הקולר בבית ספר והיינו אמורות ללכת להלפייר ביחד אבל לא יצא.. 😄

אני הולכת כג'יין - ביקיני מנומר. מה רע.? אם כבר יש לי את הגוף הזה, הדפוק ושבע הקרבות האמוציונלים הרבים שעברתי והוא חבוט אבל רזה וסקסי, למה לא?!

:)