יום הזיכרון היה קשה במיוחד השנה.
הדמעות השקטות האלה, גזלו ממני כוחות רבים.
לא יאומן שהוא חסר כבר שנה וחצי. וכאילו שום דבר לא השתנה בעתלית, או בבית שלו, והכל כל כך השתנה. אלוהים שישמור.
אבל יש דברים טובים להיאחז בהם.
אישרו לי את הויזה לאוסטרליה והנסיעה מתקדמת בעוד צעד קדימה. למעשה, תוך 5 שעות מרגע השלמה ההרשמה באתר, לויזה האלקטרונית, אישרו לי למייל. מי אמר שעיתות מודרניות זה רע. אז אני הולכת להיות חוקית באוסטרליה.
פאקינג אוסטרליה. אני עובדת מיום ועד ליל ואני נורא נחושה להתמודד עם החודשים הארוכים והבלתי מתפשרים האלה ולהמשיך בעוז קדימה. האם יהיו לי את הכוחות האלה לעבוד קשה שם וללמוד כמו שצריך? אני חושבת שכן. אני מקווה שכן.
הגוף שלי כואב את החסרון שלה, ואפילו לי כבר נמאס מעצמי. די כבר. אבל אני חצי בלעדיה, לא באמת בנאדם שלם. רק למראית עין ורק אני והיא יודעות את זה על בשרנו. את מהות המשפט הזה והסברו.
ופתאום מתברר שיש לי חברות זהב. זה לכבוד יום העצמאות? תמהני.
עייפתי מאוד. נלך לישון. עם החתולים. תודה לאל שיש חתולים.
יאללה, בוא לישון יא ששון.
לפני 18 שנים. 2 במאי 2006 בשעה 21:58
