לפני יומיים היא חזרה לאוסטרליה. למעשה היום היא נחתה בסידני, שפוכה, עייפה ורצוצה. הגב שלה לא באמת היה אמור לשאת את הטיול הזה. בשבוע שלפני הטיסה, השבוע האחרון שלה איתי בארץ, פתאום הבנתי שזהו, אני באמת עוברת. זה היה כשחיפשתי מעביר בינלאומי. מתוך 6 מעבירים יש לי כרגע שניים שנלחמים האחד בשנייה ראש בראש. והיא לכלכה עליו. לא יפה. אז יש חיבבתי אותו יותר. לא ממזמן דיברתי איתה. לפני שעה. אני לא מאמינה שאחרי חודש בו היינו כל יום ביחד, חזרנו לתקשר דרך מסכים, דרך קווי טלפון, דרך הודעות טקסט.
מסך ועוד מסך ועוד מסך. אני שוכבת במיטה ומתרפקת על הקול העייף שלה. שולחת אותה לישון. יותר נכון היא אומרת שהיא חייבת ללכת ואני מבקשת עוד שלושים שניות של חסד. אומרת לה שאני אוהבת אותה בערך חמש פעמים וכועסת על עצמי, על זילות המשפט הזה, שאינו יכול באמת לבטא את מה שאני מרגישה אליה כי הוא כל כך ריק מתוכן.
נעלמתי להרבה אנשים. כולם מבינים זאת באהבה. אתמול דיברתי עם דנדי חצי שעה ורציתי לפגוש אותה לחיבוקים.
היא תתגעגע.
אני לא חושבת שאני באמת מפנימה כמה רחוק אני נוסעת. כמה נתק הולך להיות מכל כך הרבה אנשים. שפשוט ברבות השנים, לא יהיו חלק מהחיים שלי. אולי שלושה יישארו. אני מקווה שיישארו. אני מאוד אוהבת את החברים שלי. מה זה אומר בדיוק ככה לעוף לאוסטרליה, לרדוף אחרי האהבה המדהימה הזו?
ומצד שני, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה בשום צורה אחרת.
לפני 18 שנים. 29 באפריל 2006 בשעה 10:04
