אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שאני צריכה לנשום.
"את צריכה לנשום יותר"
"אבל חם נורא, אני לא באמת מסוגלת"
"את חייבת".
אני אפילו לא יודעת מאיפה זה מגיע כל הלחץ הזה, כל הבכי העצור שאני לא מרשה לעצמי
לתת לו
החוצה ממני.
וגם ככה אני מצוננת, באמצע הקיץ, כמה מגוחך.
אז זה נורא קל לתת לטישיו, על הדרך, למחות את הנזלת של הבכי
שלא יוצא.
וכן יוצא.
מה קשה כל כך אני לא באמת יודעת.
אולי זה בגלל שאתמול העברתי את הכוורת שקניתי בתחילת השנה לחברה שאני לא באמת אוהבת.
על הדרך שתיקח את המגירות מפלסטיק. איזו דירת סטודנטים. כן. אבל זה הבית שלי.
אולי בגלל שעל הדרך, שני בנים שעזרו לנו לסחוב את התפלצת הזו אל הבית שלה,
נתתי להם את היו פי אס שלי. שאני לא באמת צריכה, אבל הייתי צריכה לפני שנה.
בקשה. מאה שקל. (מה מאה שקל? תבקשי יותר!) עשינו עסק.
לא ברור מה זה ההיתקשרות הזו אל החפצים האלה.
ואולי זו המחשבה שכשאני אגיע לאוסטרליה לא יהיה שם שום דבר
ואני אהיה חסרת כל.
כאילו בבת אחת, ממש שנייה לפני הטיסה, אני נזכרת להתחיל לפחד.
יופי, מפגרת.
עוד חצי שעה לנוח, ואז לעלות על אוטובוס לעבודה, כי אין לי כוח לנסוע באופניים מהחום הזה. ששאב ממני הכל.
לפני 18 שנים. 7 ביוני 2006 בשעה 11:56
