היורדים- נפולת של נמושות

עוד חודש יש לנו פגישה במשרד ההגירה. חודש ושבוע אם לדייק. יש לנו חמישה שבועות לגייס אלפיים דולר. דמי ההרשמה לבקשת שהות הקבע.
בני זונות בחיי.

בינתיים, אנחנו רבות, על כסף כמובן. אני כועסת שסדר העדיפויות שלה חורה לי. אני כועסת כי אני מרגישה שאין לי על מי לסמוך מלבד עצמי למרות שכבר ממזמן זה "אנחנו" ולא "אני". אני כועסת כי יש לנו דמי "שירות אחרי בית ספר" (או באינגליש: ביפור אנד אפטר קר) לשלם על הקטנה. ובנתיים יש שכר דירה וחשבון חשמל וגז. ובאמת שאנחנו בסדר, אחרי הכל בשביל מה אני עובדת פאקינג שבע ימים בשבוע, אבל בין חוב אחד למשנהו ובין חוג רכיבה לסוסים של הקטנה לתשלום על אוטובוסים בשבילי ואוכל לבית, אין אלפיים דולר ספייר. באמת שאין.

בא לי לצרוח. בא לי להרביץ למישהו. בא לי לצאת ולרוץ עד העיר העתיקה כי זה לא רחוק מתלפיות, ולמי איכפת שבעצם חמש בבוקר.

אני כועסת כי אם אני לא מצליחה לגייס את הכסף הזה, מגרשים אותי. מגרשים אותי חזרה לארץ ואני מאבדת שנה מהחיים לחינם. אהבת חינם. מה זה אומר בעצם שכל פעם כשאנחנו נתקלות בקשיים, אנחנו מוציאות עצבים אחת על השניה.

אולי זה אומר שאנחנו אנושיות.

אני כועסת כי אני מרגישה שהשנה הזו התמוססה לי בין הידיים, בשגרה של ללכת לעבודה, לראות את אותו הבחור שרוכב על הסקייטבורד המוארך שלו, באותה השעה ובאותו המקום כל יום. לעשות את אותו הדבר בעבודה בכל יום שני, ובערב להתאמן בכדורסל. לכעוס על עצמי שדומה שאני רק הולכת ונעשית יותר גרועה במקום להשתפר. ואז יום שלישי, ואז יום רביעי, ובערב משחק כדורסל, שוב פעם הפסדנו ולכעוס על עצמי שלא הצלחתי לקלוע אפילו סל אחד. חמישי. שישי שתמיד נמשך עד אין קץ ולהגיע הביתה בחושך ולשאול לאן נעלם השבוע ואז לקום שפוכה למשמרת כפולה בבית הקפה ולבשל ארוחת בוקר אחת אחרי השניה ולשוב ולתהות למה לעזעאזל הם כל כך אוהבים בייקון בארוחת בוקר? אפילו אחרי שנה, זה עדיין נראה לי נוראי. ואלו שאוכלים בייקון על הפרנץ' טוסט, אלה. הם הכי גרועים.

החלטתי להרים ידיים, לתת לה לנהל את הכסף ולתהות למה לא הצלחנו לחסוך מספיק בשעת היעד. כוסעמק על הכל. נמאס לי. ואם שולחים אותי לארץ, שישלחו. לפחות אני אוכל לפגוש כמה חברים, לנגב דמעות ולברוח לאירופה לפני שיספיקו להתחיל לרכל.

אני חושבת שאני הכי עייפה מלהרגיש כישלון. להרגיש מבוזבזת. אולי בגלל זה אין לי יותר אנרגיות. ואולי הגיע הזמן לרדת לאכול ארוחת ערב, אפילו שאין לי תיאבון.