הנוף בסוואנה שלי

פשוט שיא הנומך מזה שנים רבות. אפילו כשלא הייתי כותב שבועות, מעולם זה לא הגיע למצב המביש הזה. עוד בשעה די מתקדמת בערב.

פפפ. 14, אבוי לכלימה.

אני בצומת. ממש ענקי.

יש שם דרקונים ויש שם מפלצות, ממש כל התפאורה.

לאן אני רוצה להגיע?

אני לא באמת יודע.

אבל אני הולך לשם.

אפרופו הציטוטים מהספרים של לואיס קרול:

"האם תוכל לומר לי, בבקשה, איזו דרך עליי לבחור מכאן?"

"זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך - " אמרה אליס.

"אז לא משנה לאן תלכי," אמר החתול.

"כל עוד אני מגיעה למקום כלשהו, זאת אומרת" הוסיפה אליס בתור הסבר.

"הו, אין כל ספק שתגיעי לאנשהו," אמר החתול, "בתנאי שתלכי זמן ארוך מספיק."

***

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."

המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."

הגיעה אלי סאבית. לא יודעת מה זה בכלל. סאבית דומית, מה שרוצים. לא לוקחת שבויים. פאם פאטאל. עשתה את כולם כמעט. היא וותיקה כאן ופתחה ניק חדש בשבילי. אמרו לה: אנחנו רוצים מלא. אמרה להם: מה שאתם רוצים ונתנה להם, ביג טיים. יודעת לדלוור מה שלא יהיה. פרועה ברמות, עשתה הכל, חוותה הכל. איך אמרה על השיר ששמה שמה היום אצלה בבלוג, עשיתי הכל, לא היו מספיק בתים בשיר לכתוב את מה שעשיתי. מידיעה עמוקה, שהמשפט הזה הכי נכון לגביה.

היא לוקחת שירים ידועים, מטייבת את מילות השיר בשביל מה שיש לה לומר לי, על בסיס יומיומי. לא רק שמתמללת, אפילו שרה ושולחת לי את השיר מוקלט. מפאת העובדה שהיא זייפנית ידועה, וגם בגין העובדה שהקול שלה כל כך יחודי, שכל מי שמכיר אותה יזהה מייד שזו היא, אני ברוב טובי מאפשר לה לא לפרסם את השירה עצמה, למרות שהיא נוגעת בי בנימי נפשי העמוקים. כל זה קורה על בסיס יום יומי. יצא לכם לקרוא אולי אחד מהם, אבל תשמעו, היא פשוט מצליחה לפרוט על נשמתי עם השירים הכמעט יומיים האלה שהיא מתמללת ושרה לי ושולחת במייל.

בכלל, זה פשוט נפלא מה שקורה לי איתה. היא נוגעת בנימי נשמתי העמוקים אפופי האבק, ככה כפייה, מרפרפת עם שרביטה, מרפרפת את אבק הפיות ונוגעת בנימי נפשי העמוקים שלא ידעו אור זמן רב.

איכשהו הפוסט האחרון שלה, הסב אליה את תשומת ליבכם, אבל אני רק רוצה לומר לכם, שעוד לא ראיתם כלום. היא פשוט מדהימה.

יש איזו תופעה בקהילה הזו, שיש לא מעט אנשים, שמישהי שנפרדה ממני, נראית להם באופן אוטומטי קסומה. אני ידוע שיש לי טעם טוב בנשים. וגם שאני מבין המון בסאבמישן (ככה אמרו לאקסיות שלי).

אבל תקשיבו לי עכשיו וברצינות, עושה לי את הרושם, ברצינות, שזאת לא תהיה אקסית שלי. זה פשוט נפלא לי ברמות בלתי נתפשות.

שלא יעלה בדעתכם לרגע, שזה היה פשוט איתה ארבעה וחצי החודשים הללו. היא פשוט פרא אדם. לא מחונכת במיל.

איכשהו, אולי בדרך נס כלשהיא, הצלחתי לשים עליה אוכף וללמד אותה איך הייתי רוצה שתתנהג. אני כבר לא נדרש להחזיק בנוקשות את הריתמה. מספיקה תנועה קלה שלי עם היד והיא מייד מבינה מה אני מבקש ונותנת לי בדיוק מה שאני רוצה. איך צורך להדק את הריתמה בכלל כמעט אף פעם. בטח שלא לצקצק בלשוני. פה ושם היו מקרים, שהייתי נעזר בקיין שלי אבל הוא לא נדרש יותר. חוץ מכאשר היא מבקשת מתןך אהבתה הגדולה לקיין המיוחד שלי מחומרים מרוכבים.

למרות מחאותיה שהיא לא יודעת מה זה סאבית, ולבטח לא יודעת שהיא רוצה בפוזיציה הזו מולי. נתתי לה לינק לפוסט שלי בפרופיל: מה זה סאבית. ושיקפתי לה שהיא כל מה שכתוב שם. אמרתי לה גם: שזה כל מה שאני רוצה. לא צריך כלום יותר מזה. היא הגיבה: נכון שאני נותנת לך כל מה שכתוב שמה. אמרתי לה: אז הכל דבש בכלל.

אבל תקשיבו, היא מדהימה ברמות ואתם טרם ראיתם ממנה כלום כמעט. אבל הבלתי ניתנת לאילוף הזו, למדה לציית לאחיזה שלי בריתמה שלי (/שלה). ובמידה ותעקבו אחריה, תגלו את אחת היצירות המופלאות של אלוהים או הטבע, או מה שזה לא יהיה. את הסאבית שלי, האישה שלי. זה לא עושה רושם, שזה בכלל עומד להסתיים אי פעם. לגמרי עושה את הרושם, שזו תחנתי האחרונה.
מה שמדהים, שבשירים שאתם בכלל לא צפיתם בהם, שגם היא מרגישה את אותו הדבר.

אני רוצה להודיע לכם קבל עם ועדה, שפתחתי לה את כל הצאקרות, מבלי אבחנה והיא ממקום שפעלה מהכוס וזיינה ועשתה, פתאום מרגישה, כל כך לגמרי, שלגמרי ממש בכלל. אני מזיין לה את הנשמה, בלי אבחנה, קורע לה את עצמות החזה ואוחז בנשמתה בידי. היא מתמסרת ללקיחה הזו שלי והיא שלי, וכאמור, עושה לגמרי את הרושם שלתמיד.

יש לי סאבית והיא מהממת ברמות בלתי נתפסות. למרות שהיתה פרא אדם, בלתי ניתנת לחינוך, לא של אף אחד. יש פה כאלה שיודעים מי היא ויודעים, שזה היה על גבול הבלתי אפשרי לחנך אותה, באמת. היא שלי ומחונכת כבר, שכה יהיה לנו טוב.

קוואבאנגה.

מיקה פרסמה פוסט על טקס קילור. היא ערכה פוסט מלא מעט פוסטים שלי ששלחתי לה בנושא. התוצאה מקסימה. מלא כבוד.

יש חברה אמריקאית שקוראים לה CrossOver. היא מציעה משרות חלומיות במשכורת מאד מפתה. כדי להתקבל צריך לעבור מבחן, שלכאורה אמור לקחת כארבע שעות. בפועל זה יותר. סיימתי את המבחן לפני כשעתיים. זה היה כמו פסיכולוגית שבירה בבית כלא סובייטי. אני חושב שהלך לי טוב.

יש לסאבית שלי חובה לכתוב כל יום מכתב יומי. בכל פעם שהיא בוחרת לא לקיים את החובה הזו, היא נקנסת. בהתחלה זה היה שלושה מכתבים שאחד מהם פוסט. עכשיו המחיר האמיר לשישה פוסטים, שניים מהם בבלוג שלה. אוטוטו.

אני בצומת החוש שילינג. צומת שבוחנת את האני מאמין שלי שהולך לבוא לי טוב. בינתיים ה"הולך לבוא לי טוב" על העליונה. אבל זה לוקח אותי לקצה. אבל זה בדיוק המבחן האולטימטיבי של להאמין בזה באמת ולהמשיך להזמין טוב. אז אני מזמין טוב. בחיי שאני מצליח בינתיים. תחזיקו לי אצבעות. זה עוזר.

שאגה קצת חלושה, שמרעידה רק חלקים מהג'ונגל. גם זה משהו.

לאור התגובות הנלהבות לפוסט הקודם שלי, שהעלו את מונה הצפיות בבלוג שלי לאלפים (או שמשהו התקלקל אצלי). חשבתי לנסות להסביר טיפה את איך אני רואה את המפגש הראשון בהתחלת יחסים בדסמים. אפשר גם לנהל דיון כאן, לשאול שאלות, לענות לשאלות (לא רק אני).

תחשבו רגע על הקטע הזה של ההתחלה.

נגיד את סאבית ואת רוצה להכיר שולט. אז משוחחים קצת בתגובות לבלוגים, בצ'ט, באדומות. אפילו משתדרגים להאנגאאוט או וואטסאפ ואולי אפילו שיחות טלפון. אבל לא מעט הגיעו לכאן בשביל תכלס, להפגש, לעשות.

אפילו אם שוחחתם ממש מלא, הקפיצה לצאת מהווירטואליה, להפגש, היא גדולה נורא. המקום הזה שאת מגיעה למקום מול שולט פוטנציאלי ולמרות שאולי הוא לא באמת קיבל רשות לעשות כל מה שבא לו איתך. עוד אין חוזה יחסים. אף אחד משניכם טרם יודע שזה זה.

אבל וואללה, בטח ליותר מאחת קרה, אפילו עם שולט שהוא בנאדם, שפתאום התעופפה לה סטירה, או שהוא עשה משהו שגרם לכן לקפוא. ומפאת העובדה שאתם לא באמת מכירים כמעט בכלל, הוא לא קורא אותך נכון ומעביר מהלכים.

והופס, הערב הזה לא ייגמר טוב. ובחיי שנתקלתי במספיק שלא יודעות/יכולות לשים ברקס. מכיר מספיק שלא מבחינים/מתלהבים ושמים גז.

כל ההתכווננות הזו של סאבית שמגיעה למפגש ראשון. להתייפות, להתכוונן לפגוש את המיועד שאולי זה יהיה זה. חוסר הסימטריה הזה, לנסות לבוא להראות את הצד הנשלט שלך, העורג ללקיחה.

איזה מפח נפש אחרי כל השיחות, אם זה לא מצליח.

גם לשולט, יש דרך חתחתים. חוסר בטחון, האם התחושות שהוא שולט דגול, יעברו במפגש. לקרוא את שפת הגוף והפנים במפגש. העליות והירידות בקירבה. גם הוא מושקע בהתארגנות ביחסים לקראת אותו מפגש. הוא עוד לא שולט ואת טרם ביקשת בכלל להיות הסאבית שלו. מלחיץ, מעורר חששות. האם הוא מצליח להתרומם.

בקיצור, לא פשוט בכלל.

***

אני, במפגש הראשון, כמעט אף פעם, לא עושה בדסם בכלל. אני מגדיר את זה שאנחנו מתיידדים. קודם ניצור קירבה, חיבה, מקסימום ליטוף פה חיבוק שם. בלי בדסם. שיחה בגובה העיניים, מקסימום קצת בבדיחות משחיל: את לא מתנהגת בנימוס או משהו כזה.

אחרי המפגש הראשון, הולכים הביתה. מעכלים ובאים יותר אפויים למפגש נוסף, אם מצא חן כמובן.

אבל בואו אשתף אתכם, שהיו לי מקרים, שדווקא בגלל שלא תפסתי אותה בשיער והודרופ, היא לא רצתה לבוא שוב. היו שציפו שאראה איך אני שולט, שסברו שכמה עיפעופי עיניים, זה סימן מספיק להראות שהן רוצות.

לא, אצלי לא. אצלי צריך להיות מספיק אפויות ולדבר ברור. להגיד שאת רוצה לבוא לסשן או לבדסם כלשהו. להגיד ברור שאת רוצה לבוא להתמסר. קצת כזה כמו בהתחלה. לא ישר בום טראח וטרללם. כמו שמכינים קפה שחור, לאט לאט מעמיקים.

אבל בחיי שיש כאלה שאמרו לי על ההתחלה הזו, שזה היה משעמם. שהן ציפו לבום טראח והתאכזבו.

Its better to be safe then sorry.

אני עושה את הבדסם שלי לאט לאט. ככה אני מאמין שנכון. אני לא נותן בראש בכל הכח על ההתחלה. ובחיי שהיו כאלה שלא רצו לפגוש אותי יותר בגלל זה. כנראה לא נועדנו.

***

אז מה, להתנפל? לאט לאט?

לא משנה מה בוחרים, בחלק מהמקרים, מאבדים בחורה יפה ברחוב.

***

מה אתם חושבים על מה שכתבתי?

אני זוכר את עצמי, בתחילת דרכי, נכנס לערב בדאנג'ן כשעוד היה ביפו (2003 כזה). הייתי בשוק, אבל ממש. לא ידעתי מה אני בכלל, שולט/נשלט. די הייתי בהרגשה שאני מתחלף. אבל כל השואו של ההצלפות הפומביות באווירה הגותית של אז, לפידים שקועים בקירות, דיי זיעזע אותי.

או אז הייתה שם מישהי, שאמרה לי שהיא חווה אותי כנשלט. לא ידעתי מה לומר לה, שהרי לא ידעתי מה אני בכלל.

אני קורא כל מיני, שמגיעות לפה חדשות באריזה, או שלא ממש חדשות. לא ממש מבינות את חוקי המקום הזה.

יש לי המון אמפטיה למקום המבולבל הזה. הרי גם אני הייתי שם לפני זמן, שבעיני נראה כאתמול בבוקר.

איזה סרט זה להגיע ללאפלאנד שלנו ולא להבין את החוקים. איך לומדים אותם?

באמת שיש לי המון אמפטיה. ממש בא לי שתהיה לכם כניסה מגניבה לעולם המקביל הזה. אבל לצערי אני יודע, שזו דרך פתלתלה ולרובן זו תהיה כניסה לא נעימה וחבל שכך.

והמקום של הגברים, בין אם שולטים או נשלטים. כל כך לא פשוט. הייתי שם.

הלוואי והיה בכח האיחול שלי, לגרום לכך שתעשו את הצעדים הראשונים באופן שיהיה לכם נעים.

אני קורא בלוגים, קורא הרבה.

וואללה. איך אני ממש מקווה שיהיה מעולה. כי האלטרנטיבה ממש מחורבנת.

מאחל לכם מכל ליבי, שיהיה לא פחות ממעולה.

לא פשוט, בחיי שזה ממש מסובך כל העניין הזה.

אי אפשר לקבל את זה בפשוט יותר?

אז זהו שלא.

נכד צעיר הלך באחד הימים לבקר את סבו. הוא מצא אותו יושב בפתח האוהל וביקש שיספר לו סיפור. הסבא פתח ואמר:
בכל אחד מאיתנו גרים שני זאבים שנלחמים זה בזה כל הזמן, זאב טוב שכמובן מייצג את הטוב שבנו וזאב רע שמייצג את הרוע שבנו.

הנכד חשב על כך לרגע ואז שאל: ומי מהם מנצח? ענה הסב: זה שאתה מאכיל.
אבל סבא, שאל הילד, איך אדע להבדיל ביניהם, מי הטוב ומי הרע?
ענה הסבא: דרך הסבל. כשתסבול תדע שאתה מאכיל את הזאב הלא נכון.
***

לדעתי, ניתן לקחת את הסיפור הזה ולהרחיב את ההקשר שלו. ראו את הרצאת TED על מהו אושר.

כל פעם שאני מקליק על הבלוגים, נדמה לי שרוב הבלוגים בעמוד הראשי נראים לי שכתובים על ידי אותם אנשים. איך זה יכול להיות? אני מתבונן באנשים האלה שכל פעם אני רואה את אותם אותם ואני מצליח להבחין שהם פשוט מספימים פוסטים, כמעט כל שעה.

יש אמת בפרסום.

אבל אבל, בגללם, כשכותבים פוסט הוא נעלם מהעמוד הראשי מקסימום תוך חצי שעה שעה.

פויה לכם.

האתר הזה פשוט מלא זונות צומי. פשוט סוטים.

אני רוצה לעדכן אתכם, שאני גבר עם המלצות.

מצורפת המלצה שקיבלתי ממישהי שיצאתי איתה פעמיים לפני כחצי שנה.

היום יש לי בית ריק. הפאטאלית עם הילדים עד יום שני. הבן שלי ישן אצל חברה שלו.

אני לא אוהב בית ריק.