שלושה ימים של שקט, זה די נדיר אצלי. שקט שנובע מעבודה קשה, שקט שנובע מחוסר זמן, שקט שנובע מחוסר שקט.
פירסמתי בפוסט הקודם, ופתחתי אותו גם בשירשור, על הגבולות שבמתירנות של חופש הביטוי. מצחיק אותי משהו, או אולי מעציב בכלל, שכמעט כל המגיבים בשירשור, היו נגד העניין שלשמו פתחתי את אותו.
חשבתי לצאת שמה, באבירות האופיינית לי, אולי גם בלוחמנות, שהיתה אופיינית לי פעם, ולהגן על דעתי משמה. אבל לאחר מחשבה שנייה ושלישית, החלטתי ללכת עם דעת רוב המגיבים, ופשוט לסתום, אבל רק שם.
לא מפני שהם שיכנעו אותי חלילה, אלא דווקא משום שכל כך לא, שאין בסיס לדיון בכלל.
חופש הביטוי, מונח כה נשגב, ואכן. הוא כל כך נשגב, ששווה להלחם עבורו. אני ממש חושב כך.
אני בכלל לא עסקתי במסיבה של זוג הלסביות המקסימות, שאליה הוזמנתי. שהרי שתי אלו, אוכלות אותו בלי מלח בכלל, ולא ממצמצות בעפעפי הסאביות שלהן, תוך כדי הגיהוק שמשמיעות לאחר אותה סעודה.
אבל ללכת לסאבית, שזה עתה נפרדה מהדום שלה, ולכתוב לה שזה בגלל שהיא מכוערת כל כך, (מה שלא נכון בכלל), ומפני כך, היא כנראה לא תזכה להשאר עם אף אחד, זו רישעות כל כך מרוכזת ודמונית, שאני, מהמקום שלי, פשוט לא מסוגל, לעבור עליה לסדר היום, מבלי לעשות מעשה.
אבל אני, מה אני אגיד לכם, כנראה בנוי אחרת. כנראה מזעזעים אותי דברים, שאחרים עוברים עליהם לסדר היום, בשלווה סטואית. לא רק שכך, אפילו מנמקים בשכלתנות מרוחקת מנוסחת לתפארת הדידקטיקה, את אותה זכות לחופש ביטוי של מפלצות שכאלה.
אני מצטער לשתף אתכם, המגיבים, שאותי זה מחליא. לא בגין העובדה שחופש הביטוי לא קדוש בעיני, כי הוא כן. אלא בשם העובדה, שלא בכל מחיר. ברגע שחופש הביטוי פוגע כל כך אנושות בנשמות, ברגעים מאד פגיעים, שם מסתיים חופש הביטוי בעיני.
ייתכן שאני טועה בכלל, באמת אני חושב שיש מצב שאני טועה, ולכן כותב זאת פה בבלוג שלי, ולא בריש גלי, פורומיסטית, פומבית.
אבל וואללה, ממקום מאד עמוק בנשמתי, אני ממש לגמרי מאחל, וזה לא איחול אופייני שלי, לאותם אלו שחלוקים איתי, שאם חלילה יקרה מצב, שחלילה לי מלאחל להם להגיע שמה, שבו הם יהיו שם במקום הזה, פגועים, עד כדי ריסוק, שירגישו על בשרם, את משמעויות אותו חופש ביטוי, שחרטו על דיגלם, מכה באושיות ובריצפות הכאב שלהם, עד לזוב דם. ואו אז, אולי, יבינו את שניסיתי לומר.
שהרי כל כך רבים, וטובים, מתקשים לשים עצמם, במקום של הקורבן, ובוחרים ממרום מגדל השן, שממנו הם צופים במאורעות השוליים בחייהם הם, להטיח דברי חוכמה צרופים, שלדעתי לפחות, הקשר שלהם למציאות רופף כל כך, עד כדי שעולה השאלה, האם מגדל השן הוא אכן כזה, או שמא חלמתי חלום.
בעצם, הפוסט הזה די לוחמני, שכן כמו פעם.
אבל וואללה, שיהיה. אם יש נושא ששווה להלחם עליו, זה פגיעה קשה ברגשות של אנשים.
ושוב, אומר ולא אדום, פיכסה פיכסה פיכסה.
יש להרחיק את אותם אלה, שגורמים לחברה נזק, לאלתר.
אולי לא ירחיקו אותו. אבל אני, למרות שבדעת מיעוט מסתבר, ולמרות הסיפור הידוע, שאם כולם אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון. אני מודיע קבל עם ועדה שאני לגמרי לא שיכור. לא רק שכך, אני מודיע לכל אותם אומרים, שמנומך השיכרות שלי לכאורה, אני מודיע לכם, שאתם אלו השיכורים, כן כן, שיכורים, אבל ממש לגמרי בכלל ממש.
אסיים באיחולים, לחברה טובה יותר.
אמן כן יהי רצון.
לפני 17 שנים. 24 ביולי 2007 בשעה 19:15
