הגענו באיחור נוראי לסעודת ראש השנה אצל אחי שגר רחוק למדי. יצאנו מאוחר מדי כי לא שמתי לב לזמן, צרפו לזה פקקים נוראיים, ווואללה, ישבו כשלושים איש והמתינו לנו עם הארוחה עד שהגענו לבסוף ב- 21:00. פשוט ביזיון. כמובן שהתנצלתי עמוקות, והערב היה מקסים. הגענו לשם בהרכב מלא, כולל בני הבכור, היחידי משלושת הבני דודים שהתגייסו יחד שהצליח להגיע לאן שכולם רצו, לסיירת מובחרת. כל הבני דודים ישבו לידו, מתבוננים בו בכבוד רב ביותר, שותים את סיפוריו בצימאון. שתבינו, לפני אתמול, לא ראיתי את בני הבכור כבר כחדשיים.
הדרך חזרה, היתה פקוקה גם כן, והגענו הביתה רק ב- 1:30 בערך. היינו מתוכננים, לצאת ב- 10 בבוקר, לטיול לכינרת, עם חברים בדסמים וילדים. נותרו לי עוד כמה משימות לפני שאלך לישון, כמו לתבל את שני נתחי האנטריקוט שעליהם אני מופקד, שמונה קילוגרמים של בשר אדום משובח, לקראת הארוחה בכינרת. לבסוף, הלכנו לישון ב- 3:30. כל זה גרם לנו להתעורר מטלפון של אחד החברה שנוסעים איתנו, ב- 11. שיט. עוד לא ארזנו בכלל.
אתמול בלילה, שאלתי את הגננת, נכון שאמרת שתעשי בשבילי כל מה שאני רוצה ? היא אמרה, כן, מה אתה רוצה ? אמרתי לה, עוד שמונה שעות. אני רוצה עוד שמונה שעות עכשיו. היא ניגשה לשעון להזיז אותו אחורה. חחחח
בקיצור, אני צריך את הזמן הנוסף הזה. אז נגיע לכינרת קצת יותר מאוחר, לא נורא.
נוסעים לכינרת, עם אהלים, עם אנשים מקסימים, עם ילדים מדהימים, עם בשר אדום, עם מים, עם שמש, עם אהבה. חוזרים מחר בערב.
יאמי לגמרי.
שנה טובה לכולם ואל תעשו בהעדרי מה שאני לא הייתי עושה.
גרררררר.
לפני 17 שנים. 13 בספטמבר 2007 בשעה 8:30