אתמול הבן שלי סיים מסע כומתה. נסעתי לטקס עם הילדים. קנינו חולצה של היחידה שלו, ושני סמלי יחידה. אחד גם בשבילי למחזיק המפתחות. הבן הבינוני שלי הסתובב בגאווה גדולה עם החולצה. לא היו חולצות במידה של הקטן. היה מאד מרגש. כדי לזכות בכומתה המיוחלת, בני נדרש לעשות מסע של 50 קילומטר + 10 קילומטר עם אלונקות. בעגה הצהלית של בני, 50+10. התחילו את המסע ב- 7 בערב, וסיימו אותו ב- 9 בבוקר. קורעים לו את הצורה לבן שלי. מצויין, כי הוא נהייה גבר לגמרי. זה סוף מסע התלאות של הקריעה, ועכשיו הוא ממשיך לניווטים. הוא אמר לי, עוד שישה חודשים ואני גומר מסלול, כבר שמונה חדשים מאחריו. רואה את האור בקצה המנהרה.
אני, חושב על זה שכשיגמור את המסלול, תתחיל הפעילות מבצעית, ונהייה לי חושך. שיהיה ברור, אני גאה בו מאד. אוטוטו לוחם סיירת מובחרת.
רק בבקשה, תחזירו לי את הבן שלי הביתה בשלום.
לפני 17 שנים. 9 בנובמבר 2007 בשעה 18:46
