יש רגעים כאלה בחיים, שמגיעים לנקודות כאלה, שבהן רוצים להתרפק על חברים. לא סתם ידידים כאלה, אלא חברים באמת, כאלה של שנים ארוכות, כאלה שיש שם חברות עמוקה, עם היסטוריה. לאו דווקא ממקום של צורך קיומי, (למרות שלעיתים כן). ברגעים הללו, נוצר זום כזה על היחסים. הזום הזה מוקצן משהו, מדגיש נקודות ביחסים שלא כל כך שמים לב אליהם ביומיום. מעיר נקודות נשכחות שקרו ביחסים בעבר, נקודות שעברנו עליהם לסדר היום, אך נותרו כפצעים שלא נרפאו. בכל יחסים יש כאלה נקודות.
אצלי, ברגעים כאלה, אני לא מוותר על חברות אמיתית, אני נלחם שמה, לתקן את מה שיצא אל פני השטח, לסדר את היחסים. גם כשאני חווה מהחבר שלי, שהוא מוכן לוותר בקלות על היחסים שלנו, שהוא לא בעניין של להלחם על היחסים, שהוא מוותר עלי, אני לא מוותר לו. אני עומד שם ומעיר אותו, להלחם גם על היחסים, לא לוותר. אצלי מישהו שנכנס לנשמה שלי, תמיד, אבל ממש תמיד, נשאר לו אצלי מקום חם בלב. לא משנה מה הוא עשה לי.
למרות כל האמור, אם פעם אחרי פעם, אני מרגיש שמוותרים עלי בקלות, שם אני מוותר גם. צריך לעבור הרבה מאד, כדי להביא אותי לשמה. או אז אני מגיע למקום שהצד השני צריך ליזום, שאני כבר לא אזום.
כואב לי נורא, שחברים מוותרים עלי, ובכזו קלות, כאילו לא היה שם כלום, בחברות שלנו.
נשבר לי הלב הפעם, שוב.
מנגב את הדמעות, סופר עד עשר מיליון, מישיר מבט, מתעשת, מסתובב, וצועד הלאה.
לפני 16 שנים. 12 בדצמבר 2007 בשעה 20:11
