אני כותב את הפוסט הזה, בהשראת הפוסט הזה.
פעם היו אבירי שולחן קנקן התה. הם רכבו בשדות, ישובים זקופים על סוסיהם האצילים, וצדו עם כבוד. הם היו גברים עשויים ללא חת, וכל מי שפגש אותם עשה כל מה שרצו. היה להם אוכף, עם שק חפצים, היו להם מרחבים אינסופיים. בהיותם בדרכים, היו עוצרים מדי פעם כדי לנוח, יורדים מסוסם האציל, מוציאים משק החפצים קנקן תה, מקלות קינמון, ועוד כל מיני תבלינים סודיים, ומכינים קנקן של תה. מתכון התה הזה היה סודי, והם אלה שבחרו לעשות את אותו התה, מתי שרצו.
היום כבר לא רואים אותם יותר, והם עושים תה מתי שאומרים להם לעשות. סוסם האציל רוקע ברגליו באורווה ליד הבית, ואת המרחבים מזמן לא ביקרו. הם אמנם זקופים, אבל בכורסה בסלון, או אל מול המחשב.
ניתן עוד לפגוש אותם, את אותם אחרוני הקינמונים, רוכבים במרחבים הפתוחים, ישובים באצילות על סוסם וצדים עם כבוד.
אחרוני הקינמונים, אצלי יש להם כבוד.
לפני 16 שנים. 9 בפברואר 2008 בשעה 18:25
