אנחנו מקיימים הרבה מאד מפגשים, עם חברים, עם זוגות חדשים מחילופי זוגות, עם אנשים בדסמים, ובכלל. אנחנו אוהבים חברה, ונעים לנו המקום הזה. המקום של להכיר, בדרך כלל זה מקום שסוחט אנרגיות, שגורם הרבה מפחי נפש, שקיימים בו במקרים רבים אנרגיות לא משהו, בלשון המעטה. איכשהו המקום הזה לא סוחט אותי, לא מלכלך אותי, אני זורם איתו, וזה עושה לי טוב. אני מרגיש שם במקום הזה, שהולך ונרקם באישיותי, פשוט מאסטר. אני מאסטר עם זוגות חדשים שאנחנו נפגשים איתם, אני מאסטר בעבודה, אני חוזר להיות מאסטר של הגננת שלי, אני פשוט מאסטר וזהו. אנשים מקשיבים בתשומת לב למה שיש לי לומר, אני אומר דברים של טעם, אני כאריזמטי, אני פשוט שמה, בלי כחל וסרק. אנשים עושים מבלי שאני צריך להתאמץ בכלל, מה שאני מבקש מהם, זה פשוט ברור שיעשו. זה משהו שלא לגמרי זורם לי עם עצמי, שאני לא לגמרי מכיר באופן שבו אני. זה משהו שאני מגלה, שאני הולך לשמה, שאני משתנה לקראתו. הגננת אומרת, שבכל מאסטר יש מקום של חוסר בטחון עצמי, יש מקום של אגו. וואללה יש מצב שהיא צודקת. אבל אני לא מפחד בכלל בכלל מחוסר הבטחון שלי בעצמי, מזה שיש לי עדיין אגו. אני לא מושלם, אני אנושי. יש משהו בי שמוכן לקבל את המקום הלא מושלם שלי, את זה שיש לי אגו, למרות שאני מנסה שלא יהיה, שיש לי חוסר ביטחון מסויים, למרות שאני מרגיש בטוח. זה מקום אנושי, זה מקום גמיש, זה מקום טוב. אני מרגיש שאני בא ממקום נקי, ממקום של חוסר שלמות, ממקום של השלמה עם מי שאני. אני אני, וזה מה שאני, וזהו זה. אני לא מושלם, רחוק מזה, אבל וואללה, לאחרונה אני מרגיש, שאני נהייתי מאסטר, אבל בענק.
קוואבנגה. כל כך שכך, שלגמרי ממש בכלל.
אני בוער, בוער טוב, בדום ספייס, כל כך שכך, שחבל לכם על הזמן.
מאסטר צ'יטה..... וואללה, יש מצב.
לפני 16 שנים. 9 בפברואר 2008 בשעה 21:16
