הנוף בסוואנה שלי

אני רחוק מלהיות מומחה בהגדרה של התופעה שהיא Avoiding Personality, ב- DSM IV. מה שאני כן יכול זה לנסות ולתאר את זה בעיני, כאדם מן הישוב, שהריני להבטיח בזאת, שהמקסימום שאגיע אליו הינו בגדר פסיכולוגיה בגרוש, שגם בה יש ערך, בעיני לפחות, במקרה הזה.

התופעה של הפרעה נפשית שנקראת Avoiding Personality, מוגדרת ב- DSM IV, שהינה אנציקלופדיה של הפרעות נפשיות ומחלות נפש. לצורך כתיבת האנציקלופדיה הזו, הושקעו מאמצים רבים, לקטלג, לאפיין ולתת כלים לאבחן, את כל ההפרעות הנפשיות. זהו ספר כיס (עבה מדי מכדי להכניס לכיס), שמשמש כל פסיכיאטר מתחיל, כמו גם פסיכולוגים, בבואם לנתח הפרעות נפשיות אצל אנשים. תהליך האפיון של התופעות, הינו פשוט למדי, ורוב הפסיכיאטרים יכולים לאבחן אחרי שיחה של כשעה, או טיפה יותר מזה, בדיוק רב, את אוסף ההפרעות הנפשיות ומידתן אצל אדם שמגיע אליהם לאיבחון.

***

אני מתמקד בפוסט הזה, בהפרעה מאד מסויימת, שלאחר שאספתי סטטיסטיקה לא מדעית בעליל, הריני להצהיר בזאת, שלדעתי רוב חברי הקהילה, סובלים מהתופעה הזו. אני מודע ליומרניות שבהכרזה הבומבסטית הזו, אבל אני עומד לי מוכן, לספוג ביקורת עליה. עדיין אני מוצא ערך בהכרזה, מפאת חשיבות ההבנה, מה בין יתר הנושאים, הגורמים לאנשים להיות בדסמים. אני לא טוען שזה הגורם היחיד, אבל לטענתי, כנאמר בפוסט הזה, הוא גורם מאד משמעותי.

***

לאחר הקדמה ארוכה זו, אגש לתיאור התופעה, מבלי להזדקק לציטוט מילוני מתוך DSM IV, שאותו כל אחד יכול למצוא בקלות.

התופעה Avoiding Personality, הינה תופעה שבה אדם בגיל הינקות, (שבע שנות החלב, גיל 0-7), חווה חוויה אחת או יותר, שבה נוצר אצלו קישור בין מקום מוגן אוהב מחבק ואינטימי, לפגיעה וכאב. ההקשר הזה יכול לקרות כתוצאה מטעות בכלל, אפילו אצל הורים למופת, אוהבים וחיוביים, שמבלי משים, גורמים לכך.

אתן דוגמא למקרה. האמא מחבקת את הילד, והוא חש בחום עצום ורב. הוא נמס ומרגיש הכי מוכל ומוגן שבעולם. לפתע פתאום, מגיע האבא, ואומר משהו לאמא, שגורם לאמא, להזיז את הילד הצידה באופן גס, לדחוף אותו הצידה, ולצאת לריב עם האבא באגרסיביות גדולה. הילד במקרה הזה, חווה, דחייה, ופגיעה במקום המוגן שלו. מה שעלול לגרום לו, לקישור ריגשי, שכאשר הוא במקום המוגן שלו, הוא חשוף לפגיעה ריגשית עמוקה.

אין לקחת את הדוגמא הזו כמייצגת חלילה, זו רק דוגמא פשטנית. אין בכך גם כדי לומר, שמספיק במקרה אחד כזה, כדי לגרום להפרעה, קטונתי מלאפיין את התנאים הדרושים לכך.

***

אדם שסובל מהתסמונת הזו, מפתח בדרך כלל שיטת התמודדות עם החיים שהיא בגדר, "אם לא ארגיש לא אפגע". כתוצאה מזה, האדם חי בעמעום מסויים של הרגשות, ומוצא עצמו באחוזים נמוכים של "להרגיש". נדרש אצלו סף גבוה של חוויות שעשויות לגרום לו להרגיש ממש.

אני לא טוען שכל אדם שיש לו את התסמונת הזו, נהייה בדסמי. אבל אני טוען כאן, שלדעתי, רוב האנשים שחולקים את הסטייה הבדסמית, יש להם את אותה תסמונת.

אצל אותם אנשים, החוויה המטלטלת הבדסמית, גורמת להם להרגיש למרות כל ההגנות שלהם. אותה חוויה, מצליחה לעבור את "החומה" שהקימו, ולגרום להם להרגיש, אבל לגמרי ממש. זה סוד המשיכה של אותם אנשים לבדסם. סשן גורם להם להרגיש, למרות מנגנוני ההגנה שלהם, שמונעים מהם את זה. כל זה תוך כדי שהם סובלים מהתופעה, ומבלי יומרה שעצם החוויה מתקן משהו בתופעה שממנה הם סובלים {לא חסרים כאלה שמתיימרים לתקן בעצם החוויה את התסמונת. "מטפלים" מתיימרים לסוגיהם}. זה פשוט מאפשר להם "להרגיש", וזה הרבה, וזה בעל ערך גדול בעיני.

***

נתקלתי בעברי, בשיטת איבחון של תופעות פסיכולוגיות העושה שימוש בקריאה בכף היד. השיטה פותחה על ידי ד"ר ארנולד הולצמן. בשיטה הזו, יש דרך מאד קלה לאבחן, האם לאדם יש את התסמונת Avoiding Personality. לרבות תסמונות רבות אחרות. אני רחוק מלדעת לאבחן בשיטה הזו, אבל רכשתי מיומנות מסויימת, שמאפשרת לי, בדיוק לא מספיק גבוה אמנם, אבל עדיין מאפשרת לי לזהות את ההפרעה הנפשית הזו. יש לי חבר, שהוא מומחה בשיטה המדוברת, (ומאלה שמדריכים את השיטה שלו), וכמובן מתלמידיו של ד"ר ארנולד הולצמן, שגם אותו אני מכיר אישית. עשיתי שימוש ביכולת האיבחונית הזו, בכדי לזהות, את אותה תופעה, אצל רוב האנשים שפגשתי בקהילה.

***

לשם השלמות, מצרף לינק, לערך בוויקיפדיה.