הנוף בסוואנה שלי

צועד על קצה המעטפת, בלאגן, תנועה, דינמיקה, התקדמות. לא תמיד בטוח שמה, לפעמים מעקה הבטיחות רועד, כמעט מועד, אך איכשהו, בדרך נס, {או שלא}, נשאר עומד, ולא נופל. נעים ומרגש, עד לקצה, כמעט לגמרי ממש. הנשימה נעתקת, הלב מחסיר פעימה, ולא רק אחת. נעים לי ככה, על הקצה. זה המקום הטבעי שלי, וטוב שכך. טוב שטבעי, טוב שכך.

יאללה בלאגן.