הנוף בסוואנה שלי

הבוקר שאחרי ליל הסדר. עקבות נפתולי משקעי הילדות ותהליך הגדילה מוארים באור נגוהות. ערב אמש הוציא אותם מערימת האבק שמסתיר אותם ביומיום. הנה מתחילים לצאת להם פוסטים, אחד לאחר השני, עם עקבות אירועי ליל אמש, תולדה של שנים ארוכות של גדילה. אולי בעצם, כשאני חושב על זה, גם מזה נמנעתי כשנשארתי בבית. אולי בשנה הבאה, אהיה מספיק חזק להכיל אותם שוב ואף להתחזק מכך.

***

באיזה אופן סוריאליסטי, אנחנו נוסעים לטייל עם אמא של הגננת והילדים, לים המלח, וכנראה גם למצדה. גם שם יש עקבות של קרב, וגם הוא היה עקוב מדם. גם שם היה סיפור גבורה.
כנראה נעצור בדרך אצל אחי לארוחת צהריים, מה שלא מפחית מהסוראליסם.

***

לפתע כשאני חושב על זה, זה מוזר כל כך, שלמרות האקסיביסציוניסם שלי, מעולם לא סיפרתי, על דפי הבלוג שלי, את סיפור הילדות שלי. בעצם במחשבה שניה, זה פשוט סיפור עצוב מדי, אפילו גם אישי מדי. אולי אני מתחיל להתבגר סוף סוף.

***

העובדה שנשארתי בבית, לא הפחיתה כלל וכלל, את חווית ליל אמש. כשאני חושב על זה, אולי אפילו היתה בזה התמודדות, טובה יותר, עבורי.