הנוף בסוואנה שלי

היו לי הרבה מאד תכניות גבורה לאתמול. לנסוע לאחי לארוחת צהריים, לחצות את הירידות של ערד, לבקר במצדה, ולצוף בים המלח. לא את כולם לגמרי הגשמתי, אבל עדיין, היו לי שם מעשי גבורה שאשמח לספר.

ארוחת הצהריים התחילה במין שקט מתוח שאותו הפגתי בנקל עד כדי נעימות. את הירידות של ערד צלחתי במיומנות, מתחמק מכל נהגי ישראל המטורפים, שבהם צפיתי, יורדים מהכביש פה ושם ומאבדים שליטה ברכבם, ובדרך נס מצליחים להשאר בלי לעוף למטה מהמצוק או לחליפין להתרסק אל קיר הסלע השכן לתוואי כביש.

משם המשכנו למצדה, והגענו לשם ב- 16:20. מסתבר שהרכבל האחרון יוצא ב- 16:00. גם לעלות במעלה הנחש אסור לאחר השעה הזו. המשכנו משם לים המלח, שם התלוצצתי שעכשיו אוכל לומר, שהבאתי את כולם למצדה כדי לראות אותה מלמטה, ולים המלח לראות איך אנשים צפים במים. אבל לבסוף כן נכנסנו למים, צפנו, ואפילו אספנו מלח. לא יאומן איך ים המלח התייבש לו, ואיכשהו נראה לי שכל זה קרה ממש בתקופה האחרונה.

משם נסענו הביתה. בדרך, אמא של הגננת שיחקה הורדת ידיים עם הקטן, ונתנה לו כל כך, עד שביקש לישון איתה במיטה. בעצם כשאני חושב על זה גם הגננת נתנה לי כל כך, עד כדי כך שגם אני רוצה לישון איתה במיטה.

בבית אירגננו את החדר החלופי של הקטן, שהרי החדר הקודם שלו נתפס על ידי אמא של הגננת. עשינו לו חדר חדש מקסים, ממאגר החדרים הבלתי נדלה שבביתנו הענק. הגננת אפילו תלתה ווילונות תכלת מקסימים.

אכלנו כנפיים על האש, מקלחות ולישון. לא באמת לישון, שהרי הגננת החליטה לפנק אותי ביסודיות מדהימה. כל כך שכך, שצעקתי הו מאמה, ולא התכוונתי לאמא של הגננת מהקומה למטה, למרות שנראה לי שזעה באי נוחות, אולי מפני שהמילה מאמה מצלצלת לה מוכרת.

בבוקר התעוררתי למראה הגננת, נמרצת מתמיד, ממשיכה את שהתחלנו אמש. סיפור ההו מאמה שוב חזר על עצמו, ולא רק פעם אחת.

ברוב חול המועד אני בחופש, ואני עובד רק ביום רביעי. הילדים איתנו מאתמול עד לסוף יום שלישי, אמא של הגננת מעמיקה את ההתענינות שלה בחיי המין שלנו, והגננת עושה ממני מטעמים. לתת לסרטן, בית, משפחה, ילדים, אווירה רגועה ומשפחתית, ירח מלא. מה עוד צריך הבנאדם ?

דבש, הכל דבש.