הנוף בסוואנה שלי

הגננת קיבלה עונש, על זה שלא ראתה אותי, בסיטואציה ההיא, של אתמול. היא ישנה על הספה, שליד המיטה שלנו, בפליי רום, אצלנו, באולם חדר השינה. כמעט והגיעה לישון על הריצפה בכלל. בבוקר קמתי, ואמרתי לה שקיבלה עונש, ועכשיו הכל בסדר, ונתתי לה חיבוק, ליטפתי את שערותיה, ואמרתי לה שהכל חזר למסלול.

אמא שלה עדיין בעונש, לא מקבלת ממני התייחסות כלשהי. תוך שבוע שבועיים (שזה מה שנותר), היא תהיה מיושרת לימין, ותצעד בשלשות, כמו פרחי טייס, במסדר כנפיים.

הביקור של אמא שלה, זו מתנה בכלל, שהגננת קיבלה, כהזדמנות, לשקם את היחסים ביניהן, ולצאת מכאן חברות, כמו שלא היו מעולם. יש בי נכונות להקרבה שמה, עבור זו שאני אוהב כל כך, הגננת שלי, היפיפיה שלי, הסאבית שלי, אנוצקה בלאגנוצקה שלי. זו לא מניפולציה, ואני לא בא עם שום חשבון כאן בכלל. אני עושה את זה מרצון, אבל אין בכך לומר שזה לא קשה לי. אני מתאמץ עבור הגננת שלי, והיא הרוויחה את זה בענק, מליון פעם, כל פעם מחדש, כל פעם יותר מקודם לכן.

אני אוהב אותך אנוצקה בלאגנוצקה שלי, ואעשה עבורך המון, ואת יודעת את זה. אבל ברגע שלא תראי אותי, את באותה שנייה מאבדת אותי. זו חובתי להחזיר אותך למסלול, ולדאוג שתראי אותי. איך אמרת לי פעם, סאבית תמיד בודקת את הגבולות של המאסטר שלה, שהרי אחרת, היא לא מרגישה את הדומיות שלו. אז אני פה אנוצקה, ממש פה, ממש דום, ממש מאסטר, ואת תראי אותי תמיד. את יכולה לבדוק אותי כמה שתרצי, ואני אהיה פה, לשים אותך בדיוק במקום שאני רוצה שתהיי, פה ליד הרגליים שלי, הסאבית שלי.

מתקרב מאד השנה ושבעה חדשים ליחסים שלנו, ולא הוצאתי (כמו שאמרתי), פוסט לשנה וחצי ביחד. אבל אוטוטו, שנה ושבעה חדשים, ואנחנו גדלנו ביחד, את, ואני, ושנינו ביחד, וכל אחד לחוד. אני במקום אחר לגמרי מאז שהכרתי אותך, והנקודות לכך, שלך, כמעט לגמרי ממש בכלל.

אוהב אותך אנוצקה בלאגנוצקה שלי, עד לכוכבים ובחזרה.