הבריכה פה נראית כמו בריכה אולימפית בעיצומה של אולימפידה, במקצה שחיה בסיגנון חופשי, שבו אין למתחרות סבלנות או משמעת כלשהי להמתין לשריקת פתיחת המירוץ. חלק מהשחייניות כבר במים שוחות, חלקן עדיין עומדות על שפת הבריכה, ניתן להבחין פה ושם, בכמה שחייניות באוויר בדרכן אל המים. המתבונן הדקדקן, יכול אפילו להבחין בפינה השמאלית הרחוקה, בשחיינית אחת שטבעה לאחר הקפיצה.
משום מה יש לי את הרושם שלא תמיד זה היה ככה. תמיד היו קופצות מוכשרות בסיגנון חופשי, אבל לא ככה, לא כמו עכשיו. אולי אני מזדקן, עד כדי שמשתגר לי לפי המשפט הידוע של זקנים, "פעם זה היה אחרת".
וואללה, ישמור השם על כל אלו שנקלעו בטעות (או שלא), לרחוב הנשמות הטהורות.
שלא תבינו אותי לא נכון, עדיין מצטבט לי הלב. אבל מה כבר אני יכול לעשות בעניין הזה ? כמעט כלום. רק חסר עוד שאסובב את ראשי לעבר השני.
אולי מה שאני צריך לעשות זה להחליף עבודה ולהיות מציל. בעצם כשאני חושב על זה, אני כבר מציל, ולא סתם מציל, אני אפילו מציל מוסמך בבריכה עם נסיון והמלצות, וגם יש לי תעודה של עוזר מציל גם לים. כשאני חושב על זה ומנסה להזכר, לא לימדו אותנו שמה טכניקות הצלה לבריכה שכאן. אולי אני צריך ללכת לקורס יותר מתקדם.
לא אחזור פה על המנטרה השחוקה ש"בדסם זה מסוכן", אך אוסיף ואציין שלבטח תחביבים אקסטרימיים טומנים בחובם יותר סכנות, לפחות מזוג שומרי שבת עם שלושה ילדים, ששיגרת יומם מסתכמת בהליכה לעבודה, וצפייה במבט לחדשות לפני שהולכים לישון. בעצם לאחרונה גם צפייה בחדשות הפכה לעיסוק אקסטרימי למדי.
לפני 16 שנים. 15 במאי 2008 בשעה 6:13
