תשמעו, המצב במדינה הוא מטורף ברמות, מעולם לא קרו דברים כאלה במדינה שלנו ונראה לי אפילו שבשום מדינה אחרת בעולם.
אבל תעצרו רגע והתבוננו בקפידה. לדעתי זו בכלל רגע של הזדמנות, רגע של תקווה. רגע מכונן בחיי האומה.
ביבי שבוי על ידי מנהיגים קיצוניים, שסינדלו אותו. שבוי במלחמה המשפטית שלו. הוא פועל תחת סד אילוצים קטלני.
למרות שכל כמה שביבי גורם לי הוא דחייה עזה. עקב העובדה שהוא פשיסט, אגואיסט, אנארכיסט ונארקיסיסט, עתה אני גם מאשים אותו ברודנות, עריצות ונסיון להיות דיקטטור.
ביבי לא טיפש. הוא מנהיג כאריזמטי, חכם והוא שקול ופועל בשיקול דעת. לא מישהו שניתן לזלזל בו וביכולותיו.
אבל עכשיו, ברגעים קשים אלה, מתגלה אופיו האמיתי. דיקטטור נארקיסיסט שנמצא בקרב הישרדות ולכן הוא עושה צעדים חריגים.
מה הבעיה בעצם? שאנחנו לא רואים מנהיגות אלטרנטיבית. מי המנהיגים שאפשר לבחור בהם? לא ראיתי כאלה.
ברגעים קשים כאלה, מבצבצים להם מנהיגים, מתרוממים מעל קהל האנשים ולוקחים מנהיגות.
עושים צעדים לא למטרת רווח פוליטי, מדיני, או השד יודע מה.
הם פשוט מזדקפים להם, עם כתפיים רחבות, וסוחפים אותנו אחריהם.
שלא תבלבלו, אני רואה כאלה מתרוממים מבין הקהל והם מרגשים אותי.
לא ממש הכרתי אותם קודם לכן, אבל אני לומד להכיר אותם עכשיו.
המחאה מרגשת אותי ברמות מטורפות. העם הישראלי במיטבו.
אתם יודעים מה? משום מה נראה לי שהולך להיות טוב בכלל מהמקום הקאוטי הזה וזה חדש ומפתיע.
אני מחזיק שתי אצבעות בשתי כפות ידי והרגלים שלי למה שעומד לקרות.
שכה יהיה לנו טוב.
תקשיבו, מגיעים לנו ימים טובים ולא נדאג יותר לזה שלילדים שלנו יהיו חיים טובים במדינה שלנו, כי אין לנו ארץ אחרת.
