הנוף בסוואנה שלי

יש משהו בעשרת הימים הנוראים, שבהם אנחנו מתבקשים לסלוח. זה כל כך לא פשוט, כל כך עמוק בעצם. הגדולה היא להיות יכולים להתעלות על המקום שלנו שמה ולסלוח. מילה מאד גדולה, מאד לא פשוטה.
אני בוחר היום לסלוח, על הרבה דברים, ממש הרבה, ממש להרבה אנשים. יש כמובן דברים שאני מתקשה לסלוח עליהם, לא יודע איך אפשר בכלל. המקום הזה, שבו אנחנו מתבקשים לסלוח, הוא מקום נעלה, מקום שאני עדיין לא שמה בכלל. פשוט יש דברים שקשה מאד לעבור עליהם ככה, לסלוח, לשכוח. יש שם מידה של שיעור עבורי, שטרם עברתי. יש דברים שכאבו לי כל כך בלב, שאני לא מצליח לסלוח. יש לי עוד כמה ימים, בתוך מעמקי הימים הנוראיים, בין ראש השנה ליום כיפור, שבהם אולי אצליח לסלוח. זה בשבילי בכלל המקום הזה, לסלוח, זה מנקה, זה מטהר. אבל בחיי, שאני מנסה בכל כוחי, ולא מצליח בינתיים.
אני מאחל לכולכם, וגם לעצמי, להצליח לסלוח, על כל מה שקרה. אני מודה שאני עוד לא שמה. עוד לא יכול לסלוח, למרות שאני מאד רוצה.
מילה כזו פשוטה לכאורה, לסלוח. וואללה... הלוואי עלי, השנה, ועוד לפני יום הכיפורים, ולו בכדי שהסליחה שלי תביא את אותם אלה שקשה לי לסלוח להם, ליום הכיפורים, אל מול אלוהים, כך שאני לפחות, סלחתי להם.
נאמר שאלוהים לא יכול לסלוח למישהו שיש אדם שלא סלח לו. הוא יכול לסלוח לו, על חטאים בין האדם לאלוהים, אבל על חטאים בין אדם לאחר, שעליו הוא לא סלח, אין ביכולתו של אלוהים לסלוח. דווקא לכן, אני רוצה מאד לנסות ולהביא את עצמי למקום בו אני לפחות אוכל לסלוח, עוד לפני יום הכיפורים הקרב ובא.
אינשאללה. כן יהי רצון.

רקמה אנושית אחת, ביצוע: חוה אלברשטיין, מילים ולחן: מוטי המר

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו...