הנוף בסוואנה שלי

פעם מזמן, לא היה סשן שלא היה נפתח אצלי בהדלקת נרגילה, הכנת קנקן תה, ואז מתחילים. משום מה המקום הזה אבד לי, כמו גם עוד דברים נוספים. הערב, אמרתי לה שאני רוצה שנעסוק רק בי, שהיא שם רק בשבילי, לא עוסקת בעצמה בכלל. ואשמח לדעת האם היא רוצה את זה, והדלקתי נרגילה. הנרגילה שלי היתה מוזנחת, מזמן לא עשיתי בה שימוש. אולי באמת הגיע הזמן. הסברתי לה שאני לא משחק שמה, שזה לא משחק בכלל. יש שם מקום שונה לגמרי ממקום נהנתני של שנינו. זה מקום של התמסרות, מקום עמוק, מקום מסוכן.

וכמו הפוסט הקודם, שבעצם היווה מבוא ליומיים האלה, כדברי חווה,
יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.

וואללה, היא ביקשה לקחת חמש דקות לחשוב על זה וללכת להתקלח. כמובן שעניתי שבסדר.

די בלי מילים שהן לאלה,
אשר אינם יודעים לאמר אחרת
כמה יפה פורח הלילך.

וואללה, אני עם נרגילה בוערת, ותכף הולך להכין לי קנקן תה. כל זה עדיין עוד לפני שקיבלתי תשובה בכלל, לשאלה כל כך חשובה ומהותית.
וואללה, נראה מה יהיה.

כולנו ריקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאיתנו,
הולך מעימנו,
משהו מת, בנו,
משהו נשאר איתך.

אבל אני, פה, ממשיך הלאה, ומשהו מת בי, וגם משהו חדש מתחיל לחיות.
הרגע קיבלתי תשובה שהיא מסכימה.
וואללה,
קדימה.
אלך להכין קנקן תה, ולקחת את היומיים האלה, כל רגע ורגע, בכדי לכפר על חטאים, או שלא.
חג שמח נשמות יקרות, חג ממש שמח לכם.
ולגבי דידי, עושה לי את הרושם, שהזין שלי כבר עומד, כזה ממש לגמרי בכלל.