הנוף בסוואנה שלי

חוזר לעצמי, משאיר את הכאב בעבר, ופוסע קדימה, לשמחת החיים ולנהנתנות. מלקט לי פרורים של אושר.
הלב שלי נשאר פתוח, ואני מרגיש הרבה יותר רך, הרבה יותר נכון להעביר שטויות ולא לעשות מהן עניין. הרבה יותר שמח, חם, והכי חשוב צוחק. גם אנשים סביבי מרגישים את השינוי, את הרוך שחזר אלי, ומגיבים לזה. אני רואה גם בתגובות שלהם שיקוף למקום שאני.

***

מאסטר....
וואללה אני עוסק בשאלה הזו. היתה לי שיחה לא קצרה טובה ולא פשוטה עם מישהי שהייתי איתה פעם. האמת שהגעתי למסקנה שאני לוקח יותר מדי חזק, יותר מדי רחוק. לוקח אחריות על זו שאיתי. אני נוהג לומר שאני לא לבד שמה, אבל הרי יש שם אחריות מוגדלת.

היות ואני לוקח כל כך חזק, ואת האחריות יותר מדי רחוק באיזה שהוא מקום נהגתי בעצם מבלי משים לגמד את מי שמולי, שההשגים שהיא משיגה הם יותר מדי בזכותי. זה לא שאין לה זכות עצומה על ההשגים שהרי זו היא שעשתה את הדרך בסופו של דבר. היתה לי איזו תחושת אחריות מוגדלת כל כך, שלא הרשיתי להן לטעות, לקחתי אחריות שלא יטעו בכלל, ובכך טעיתי בענק. לא הייתי מסוגל לתת להן לעשות את הטעויות שלהן מבלי שאתערב, שהרי אני אחראי.

אז זהו, אני לא אחראי יותר, בכל אופן לא באופן כזה גורף. לא רוצה, לא מוכן, לא יכול בכלל. אני אני, והיא היא, וכל אחד אחראי על עצמו. אני כמובן אתן כתף פעילה לעזור, אגייס את המאסטריות שלי לטובתן, אבל לקחת אחריות יותר מדי גדולה, זה לא טוב לי, לא היה טוב להן. יש מרחק עצום בין לגייס את המאסטריות שלי לטובתן האישית, לבין להיות מאסטר גם על הטעויות שהן רוצות לעשות בדרך. זה חוט שני מאד מסולסל שקשה מאד לדעת איפה כן ואיפה לא. הריני מצהיר בזאת בריש גלי, שאני שם חציתי את הקווים, ופשוט טעיתי.

אני מאלה שמפיקים לקחים מטעויות, אבל באמת. לא יכול לומר שמעולם לא חוזר על טעויות שעשיתי, אבל אני די מתקרב לכך. אני עכשיו מפיק לקחים מכל היחסים שהיו לי ביחד, וגם מהחדשים. מתחדש, למקום טוב יותר.

איזה מוזר זה, שאני בבדסם כל כך הרבה שנים, ומרגיש שאני עדיין לא מבין כל כך הרבה. אולי זה מתאים למשפט שנהגתי לומר לילדים שלי, שברגע שאתה יודע, אתה לא מותיר לעצמך אפשרות ללמוד.