פיטורים זה עניין שהוא לא בגדר של מה בכך. נזדמן לי לפטר כמה אנשים בימים האחרונים. תשמעו לי זה לא משהו שהייתי מאחל אפילו לשונאים שלי. יש משהו בלב שמת עם כל שיחת פיטורים שכזו. והלב שלי... כבר חווה יותר מדי כאלה. בתקופה שכזו, שאומרים עליה, שמה שקורה עכשיו הוא רק בגדר של הרעש מרחוק של הרעם של המפולת שטרם הגיעה לכאן, זה פשוט שובר לי את הלב. מה יהיה איתם ? אנשים עם ילדים, פשוט הלב שלי נשבר.
יש לי עובד שהוא מנהל אצלי, והותרתי לו ברירה לא להשתתף באחת השיחות עם עובד שלו, הוא בחר שכן להיות שמה. ראיתי את הלב שלו נשבר שמה, אמר שהיה משותק שמה כשדיברתי, כשאמרתי את מה שנכון להגיד. הוא נאלם דום, ליבו נשבר.
עכשיו אחרי השיחות הללו, אנחנו נדרשים להמשיך בחיים, ואני בתפקידי מוביל לכך. הערתי את כולם לחזור לחיים, אבל אצלי, יש לי משהו בלב שמסרב להשלים עם הכאב ולתת לו ללכת.
כלכלה עולמית בתחת שלי. זה פשוט לא הוגן מה שהיא עושה לאנשים שיקרים לליבי, עובדים שנתנו לי את נשמתם, את כל מאודם. פשוט נשבר לי הלב לראות אותם אחרי השיחה הזו, באים לעבודה ומגייסים את שארית כוח הרצון שלהם, וממשיכים לצעוד שמה, בתקופה שנותרה להם, איתי, אחרי שהודעתי להם שהם מפוטרים.
כוסשלהראבק העולם הזה, למה זה צריך להיות ככה בכלל ?
לפני 15 שנים. 17 בפברואר 2009 בשעה 20:09