מסתבר שלאחר שכשנה שאני לא מופיע למסיבות, לא כותב בפורומים, כבר הרבה פה לא מכירים אותי. פעם כשהייתי משוחח עם מישהי היא היתה יודעת מי אני, והיתה מביעה הערכה. היום זה כבר לא ככה. יצא לי בימים האחרונים לקרוא מה שכתבתי, באלפוני, ולא רק. אני לא כותב שם יותר, בעידן החדש. לא רק שכך, אני גם לא מנוי זהב בכלל.
אז מה אני עושה פה בעצם ? וואללה, לא יודע.
מה שאני כן יודע, שחופשי זה לגמרי לבד, ואני לבד. פעם כשהייתי מגיע למקום הזה הייתי אץ ורץ למלא את החלל. היום אני כבר לא כל כך שם. אני יושב לי בבית, בשקט.
איך כתבתי פעם, אני לא מתחיל עם סאביות, זה לא ראוי בעיני. מי שרוצה אותי שתפנה אלי. זה לא סתם ככה כך, זה פשוט נכון. מי שפונה רוצה לבוא ממקום סאבי, היא בחרה אותי, ומי שצריכה שאתחיל איתה, היא לא בחרה אותי, ולכן ממילא זה לא רלוונטי. אני מודע לעובדה שמאסטרים רבים נוהגים אחרת ממני, וזה בסדר, אבל אני לא כזה. בכלל על שום מה שיבחרו בי ? נטיית ליבי לומר על שום מה שאני. אבל מי בכלל יודע מי זה אני היום ? הוותיקים.
אז מי אני בעצם ? וואללה, שאלה גדולה. כמה זמן אני בבדסם ? מה זה משנה בעצם. מה שכן משנה זה שיש לי כבוד לבדסם, יש לי כבוד לסאביות, ויש לי כבוד לעצמי. יש לי כבוד לאחרוני המוהיקנים.
אבל אתם יודעים מה, ברגע שמישהו מדבר יותר מדי על מה שהיה, הוא הופך זקן בעיני, ואני לא.
אני לא מדבר על מה שהיה, ממש לא. אני מדבר על מה שעכשיו, ועכשיו, וואללה, אני יודע, רואה ומבחין, ומרגיש.
אני יושב לי בצידי הדרך, ומלקט לי פירורים של אושר (ג'ין וובסטר, אבא ארך רגליים).
אני קורא על התמסרות טוטאליות. וואללה, עשו מזה ערך נעלה, וזה לא חדש בכלל. אתם יודעים משהו, התמסרות טוטאלית בתחת שלי. זה מקום חרבאנה לגמרי. מעולם לא ראיתי שיצא ממנו משהו טוב למישהו מהצדדים, ואני ראיתי הרבה מאד, ממש הרבה מאד.
אז מה יש פה בבדסם הזה שהוא כל כך מקסים ? וואללה, המון. בענק, הלונה פארק של החיים.
לפני 15 שנים. 6 במרץ 2009 בשעה 21:31
