פעם מזמן כשהייתי בן עשרים וטיפה, הייתי במילואים בצוות טנק. בטנק שלי היה לנו תותחן, שהעריך מאד את דעתי. יום אחד בא אלי להתייעץ, וסיפר לי סיפור. הוא היה איש שמאד רצה לחזור בתשובה, ולא ממש יכול היה, מפאת שלא היה לו אופי מספיק חזק בכדי לקיים מצוות. בכל מקרה הוא ממש רצה לחזור בתשובה, וזה היה מספיק עבורי. הוא הכיר מישהי בחברת ביטוח שעבד איתה בתור סוכן ביטוח בכיר. היא היתה דתיה, והם התחתנו.
יום אחד חזר מבית הכנסת בערב שישי, ומצא את אישתו מתאפרת אל מול שידת האיפור שלה, ומעשנת סיגריה. הוא פנה אליה ואמר לה, זלדה (לא זוכר את שמה), ערב שישי, תכבי את הסיגריה בבקשה. היא לקחה שכטה מהסיגריה ונשפה את העשן בפניו, ואמרה לו תוך כדי תנועת יד תואמת, למה, מה תעשה לי ?
ואז הוא שאל אותי, מה אני אומר על זה.
אני שידעתי כבר אז, שלא מתערבים בחיי נישואין של אנשים אחרים, לא אמרתי הרבה. אבל איכשהו נשאר בי הסיפור הזה, כדוגמא לזה ששום דבר לא נשאר שם יותר.
אז זהו, ששום דבר לא נשאר שם יותר עבורי.
מבט נחוש קדימה. כי העבר מת, כי אין לי מה לחפש שם יותר.
לוקח את חפירה, וקובר את העבר, ומכסה, שהרי ממילא מת, וכנראה זה מכבר.
יש קלף כזה בטארות, מלאך המוות, שמסמל מוות לצורך התחדשות. מבלי לגעת בקלפים, מחזיק אותו ביד אחת, את הקלף הזה, ואת את החפירה ביד השנייה.
מוות זה סוף של משהו, והתחלה של אחר.
אני בשל להתחיל.
התחדשות, להתחיל הכל מחדש. סוף סוף.
שם אני עכשיו.
לפני 15 שנים. 10 במרץ 2009 בשעה 20:43