לדעתי אחד מהדברים הבסיסיים ביחסי שליטה אצל הצד הנשלט הוא הרצון המוטמע מהילדות "לרצות".
בעצם בואו נעצור רגע לנתח ולחשוב. בואו נניח שסיכמנו למה את (או הם) רוצים "לרצות". נניח שהבננו מה יש שם בעבר שגרם לנו להיות כאלה.
עכשיו השאלה היא, האם זה טוב להשאר "מרצה", או שכדאי לעשות שינוי ולהפסיק להיות כזו, וזה כמובן אפשרי. או לבחור באלטרנטיבה שהיא למנף את המקום המרצה הזה, להיות מונע לא מצורך קיומי (אם את לא מרצה את ילדה רעה, באופן ששולל את קיומך), אלא מצורך חיובי וממנף קדימה, של "לרצות" כי את רוצה, כי את בוחרת בזה, כי זה עושה לך נעים "לרצות", ולא כי את חייבת בכלל.
אני מאמין גדול שאנחנו מגיעים לעולם וגדלים עד לגיל העשרים, תוצר של תבנית המרקם של בית ילדותינו המביאה אותנו לגיל הזה כמו שהגענו. זה לא שאין לנו חלק בתהליך הגדילה, בטח שיש, אבל הרבה מאד נקבע על ידי הסביבה.
בתחילת שנות העשרים לחיינו, אנחנו מגיעים לגיל בגרות והבנה, ומאותו רגע אנחנו אלה שאחראים על הקורות אותנו והתפתחותינו.
זה הכי "נורמלי" בעולם, לשקוע בתבניות מוכרות, ולחפש משהו דומה למה שהיה לך בעברך, אבל לדעתי לאו דווקא נכון. צריך למנף את מה שאנחנו, כדי להיות יותר טובים.
ושם, אפשר למצוא שלווה.
בהצלחה
* לקוח מתוך תגובה שלי לפוסט שקראתי באיזה בלוג.
לפני 15 שנים. 12 במרץ 2009 בשעה 11:52
