הנוף בסוואנה שלי

אני מתנהל לי בחיי, הולך לעבודה, חוזר הביתה, מבלה, קורא. מתכרבל על הספה בסלון ושם את רגליי על זוגתי שתחיה, וצופה בסרט טוב. ישן כפיות, והכל טוב בעצם. שקט ושלווה, רוגע והנאה, פשוט חם ונעים בלב.

אבל לעיתים, לפתע פתאום, מתחילה תחושת חוסר שקט לחלחל לה אל לב ליבה של השלווה. סדק נפער בחומת השלנו, ולא חולף זמן רב, והסדק מתרחב ואץ רץ לו לאורך החומה, ומבקע אותה, כאילו היתה עשוייה מנייר. מקרקש ומנתץ את הרוגע שבנינו בעמל כה רב. אני מתבונן בתרמילי, שעומד לו בצד מיותם, והוא משמיע אלי קולות של רעב, של געגוע. קולות של רצון עז לצאת שוב לדרך, לתור אחר חוויות מסעירות בדרכים. אני מסב את ראשי בתנועת סירוב מהאשמאי הזה, שבדרך נס כלשהי תמיד מצליח לגרום לי לצאת מהמקום השקט והשליו שלי, וללכת לתור אחר חוויות מסעירות. לא עובר זמן רב, והוא קורא לי שוב, ביתר תוקף, וכחוט השני השזור לו בחיי, הוא לבסוף תמיד מצליח, האשמאי המרופט הזה, לגרום לי לחבוש אותו על כתפי ולצאת למסע שוב.

או אז, אנו פוסעים לנו יחד בשבילים נסתרים, מטפסים על מצוקים תלולים, צופים בשקיעות מדהימות, עולים ויורדים על גלי ים עצומים. מוציאים לחיים את המיץ, עד ללבן של הקליפה. אחרי מסע שכזה, כשהאנדרנלין חרש בגופי תלמים של תענוג, חוזרת אלי השלווה, הטוב הנעים. או אז אני מניח את התרמיל שלי שוב בצד, ושב לשיגרת יומי השלווה והמוכרת.

אך כבר ברגע שאני מניח את התרמיל במקומו בצד, אני יודע, שלא יחלוף לו זמן רב, והוא יקרא לי שוב. לא רק שכך, אני לגמרי מודע לעובדה שלא אוכל להתנגד לו כשיעשה כך, שהרי ברור לשנינו משכבר הימים, שהוא שולט בי ללא מיצרים.