בני הקטן הוא פשוט מאסטר, שולט בכל רמח עצמותיו. זה לא פשוט לגדל ילד כזה. הוא פשוט לא מוכן לקבל מרות מאף אחד. לאורך החיים עד כה הצלחנו להתמודד עם העובדה הזו, והכי חשוב, הצלחנו לא להגיע למצב שאנחנו צריכים להכנס בו ראש בראש כדי להצליח להציב לו גבולות. אבל איכשהו הוא חצה יותר מדי גבולות, והמצב נכון להיום שיש בעיה. השיחות שלי ושל גרושתי איתו לא עוזרות. הוא כן משתדל, אבל זה רחוק מאד מהנדרש לדעתנו. אתמול הגעתי למסקנה שפשוט נרדמנו בשמירה, ואנחנו חייבים לנקוט בצעדים דרסטיים כדי להחזיר אותו לתלם, לעשות לו ריסטרט. גרושתי ואני מחליטים ביחד על החינוך של הילדים שלנו ומתואמים להפליא. אתמול אמרתי לה, שבואי נחשוב יום יומיים על מה אנחנו עומדים לעשות, והוספתי שלדעתי צריך לקחת ממנו את רוב הזכויות שיש לו עד שיוכיח שהוא מתיישר לגבולות שאנחנו מציבים לו.
הורות וחינוך ילדים זה לגמרי בדסם. ההורים קובעים לילדים מה הם יעשו, והם חייבים לציית. לא רק שכך, זה בדסם בלי מילת ביטחון ועל הטעויות שמה הילדים משלמים ובגדול.
אמרה לי פעם גודיס, שאני לא יודע לדרג עונשים. על מעשה שקצת לא בסדר לתת עונש קטן, ועל מעשה ממש לא בסדר לתת עונש גדול. אני מכיל ומכיל, עד שזה עובר כל גבול, ואז אני נותן עונש נוראי. בהחלט כאן נרדמנו בשמירה ולצערי נדרשים צעדים קשים. מה שהכי עצוב בעניין הזה, שזה אשמתנו בכלל, הוא לא אשם במיל.
באסה.
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 10:09
