הוזמנתי לחגיגת ליל סדר בבית הספר של הקטן, בשעה שבע בערב. הגעתי ומצאתי על השולחן הגדה משוכתבת על ידי המורה, וערב מייגע ומשעמם. הערב היה משובץ בסרטים ארוכים ומייגעים של סיפורי העלייה לארץ של סאבים וסאבתות נבחרים של הילדים בכיתה. כל סרט כזה, כחמש עד עשר דקות, עם פירוט מייגע של מי ישב לידו באניית ההעפלה, ומה בדיוק הוא הרגיש בנאפולי כשהמתין לאנייה. מה היה גובה הגלים בים, בכל מקטע של הנסיעה. היו גם ריקודים של הילדים של מגוון העמים, קטעי שירה ונגינה של הילדים, ולא רק. ההגדה המשוכתבת, היתה משעממת, מייגעת, וארוכה להפליא. בתוכנית היתה גם ארוחת ערב, שההורים נדרשו להכין. בקיצור, (או באריכות בעצם), תוכנית של אירוע משעמם בן ארבע שעות, שבע עד אחד עשרה. אין לי מושג מה הורים עם עוד ילדים יותר קטנים אמורים לעשות עם העניין הזה, שהילדים האחרים שלהם נשארו בבית.
ואני שואל, מה עובר להם בראש כשהם עושים כזה אירוע בכלל ? הלווווו...... על האופן הפאטתי של הפקת האירוע אני כבר לא מדבר. אבל ארבע שעות, הלווווווו.....
הסברתי לבני שאין לי סבלנות לעניין הזה, וחמקתי משם. גרושתי שתחייה, נשארה שם איתו. ליבי ליבי.
אודה ואתוודה, כבר אין לי סבלנות, לאירועים האלה. אני אמנם לא זוכר כאלה הפקות מגלומניות של שיעמום צרוף לאורך שנות גדילתם של שני ילדי הגדולים יותר. אבל מבלי קשר, איבדתי כבר את הסבלנות לשבת ולמחוא כפיים בהתלהבות מגבב השיעמום שהיה שם.
לפני 13 שנים. 4 באפריל 2011 בשעה 18:06