הנוף בסוואנה שלי

גרתי בתל אביב הרבה שנים, ואהבתי אותה מאד את הזונה. היא ידעה לעשות לי טוב והרבה ממנו. הייתי בהרבה מאד מקומות בעולם, ממש כמעט לגמרי בכולו, ראיתי עולם, ביג טיים. הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי כבר שבעת פלאי תבל. אבל בשום מקום לא ראיתי עיר חיה כמו תל אביב שלנו, שום עיר אפילו לא מתקרבת לזה בכלל. יש איזו מנטליות כזו בעיר הזו, שאנשים כאן חיים כאילו אין מחר, כאילו זה היום האחרון שלהם, והם עסוקים בלמצות את היום. באיזה שהוא שלב בחיי, שבעתי מתל אביב, ואני משתדל מאד לא להכנס לעיר הזו יותר. מיציתי את הסצינה. הצפיפות, העצבנות, האגרסיבית בתנועה, חוסר הסבלנות, את הקצב של העיר הזו, לא מתאים לי יותר.

***

שאלה לסאביות מצטיינות: מהם שבעת פלאי תבל ? את התשובה ניתן להביא במעטפה מבושמת בין השיניים אל פתח ביתי, ולקבל פרסים, (התרגולת הרגילה).

***

היום הייתי צריך לעשות איזה סידור בתל אביב. לקחתי לעצמי הפסקה באמצע יום העבודה, ונסעתי, והאמת, התגעגעתי אלייך תל אביב. החלטתי שאני ממצה את היום הזה, והרחבתי את הפאוזה ביום העבודה. הסתובבתי ברגל כשלוש שעות ברחובות תל אביב, והגעתי אפילו למצב שכבר נתפסו לי השרירים, שהרי אני לא מורגל להליכות ממושכות. פשוט הלכתי ברחובות והסנפתי את הקצב של העיר, את הארומה, את האנרגיות. הסרתי מעצמי את ההתנגדויות ופשוט נטמעתי בעיר.

היה לי כיף נורא. מסתבר שהתגעגעתי אלייך תל אביב.

***

בכלל הגעתי למסקנה שזה כיף נורא לחזור לסאבית שהיתה שלי, שיודעת מה אני אוהב, שיודעת לתת לי את זה, שאני יכול ככה פשוט בלי עניינים לבקש את מה שאני רוצה, בלי פור פליי חדש עם סאבית חדשה, שעד שנגיע למקום הזה יעברו הרבה מים בירדן.
דווקא בא לי לחזור אחורה, אבל ברור שזה לא נכון בכלל.

מסתכל קדימה, ואוזר סבלנות לבנות שוב כאלה יחסים, שאני יכול לבקש כל מה שבא לי ולקבל את זה.