התראת חפירה עמוקה במיוחד. הצעה ידידותית לחסרי הסבלנות לקריאה לדלג לבלוג עלום אחר.
תגיות: אבל, אזכרה, כעסים, סליחות, משפחה.
מחר האזכרה של אבא שלי. כשאני מתבונן בכתיב של המילה אזכרה, משהו נראה לי לא נכון, אבל זה נכון, לאו דווקא מחר, אלא בכלל, זו אזכרה ואבא שלי זכרונו לברכה, נפטר ממש לפני שהבן הראשון שלי נולד, בגיל 63, לפני כ-25 שנה. האמת שיחסי עם אבא שלי זה סיפור ארוך ונעזוב את זה עכשיו.
הקונספט הזה של ללכת לקבר קצת מוזר לי. כאילו מה, שמה יותר נוח לשוחח איתו? הוא שם יותר נמצא? יותר קרוב? הרי ממילא נשארו שם רק עצמות. הנשמה שלו ממילא מרחפת ממעל, כל כך גבוה, שגם אם אני יושב בבית שלי אני יכול לשוחח עם נשמתו באותה המידה. אבל יש משהו סימבולי בללכת לשם, אפילו אם זה באשקלון.
יש לי אחות. אפילו אם ניסיתי להתכחש לעובדה הזו במשך שנים, אפילו שאמרתי שאין לי אחות, אפילו אם כל כך כעסתי עליה, שאמרתי לאמא שלי ואחי ואפילו לבני הדודים שלי, לילדים שלי ואפילו לילדים שלה שאני אוהב כל כך וגם לשתי גרושותי, שאין לי אחות, זה לא עזר, כי יש לי אחות.
ביום כיפור האחרון, החלטתי לסלוח לכל מי שאני כועס עליו. אפילו לה. התקשרתי אליה אבל היא הייתה בסין ולא ענתה. פיספסנו את הסליחה שלי. אמא שלי סיפרה לי שהיא לא רוצה לבוא לאזכרה של אבא שלי מחר, שזו לא חדשה מרעישה כל כך, כי היא הפסיקה מזמן לבוא עם אמא שלי, אחי ואיתי לאזכרות של אבא שלי, היא הולכת לבד עם הילדים שלה, שהרי גם אח שלי החליט זה מכבר שאין לו אחות.
אתמול התקשרתי אליה, סיפרתי לה על סין, על יום כיפור האחרון, סיפרתי לה שאני סולח לה על הכל ואני מבקש ממנה סליחה על כל מה שעשיתי לה רע. הצעתי לה שנלך לאזכרה של אבא שלי מחר ביחד. היא אמרה שהיא לא יכולה טכנית, כי הבן הזה לא נמצא וההוא שמה באיזה שהוא מקום. אמרתי לה שזה בסדר גמור. אמרתי לה שיש לי הצעה מקורית, שהרי הבן הגדול של אחי נוסע לחול לתקופה מייד לאחר האזכרה, שנעשה אזכרה לאבא שלי גם מחר וגם ביום שישי בשבוע הבא. זה גם מתאים, כי הבן היותר קטן של אחי חוזר מחול ממש לאחר מחר. אמרתי לה שאם תוכל לבוא, אפילו אם בהרכב מצומצם יותר מחר, זה יהיה מצויין, אבל גם אם לא, הכל בסדר.
שתבינו, לאורך כל התקופה הזו היא חברה מאד טובה של שתי הגרושות שלי. הולכת לשמחות משפחתיות שלא קשורות אלי, מתארחת ומארחת אותן, ממש חברות. אני מתעדכן יותר על אחותי מהגרושות שלי מאשר מאמא שלי שכואב לה לשמוע, בכל פעם שהיא מזכירה אותה, שאין לי אחות.
היא אמרה שהיא לא מבינה מה היא עשתה לי שהוא לא בסדר. אמרתי לה שזה לא כל כך משנה, שהרי סלחתי לה, אבל אם בא לה אנחנו יכולים לשבת בהזדמנות ולשוחח על כך.
פעם הכרתי את אחותי, ראיתי לה בטלפון שהיא מזילה דמעות מהשיחה הזו. גם אמא שלי, שבכל פעם שהזכירה את אחותי, הזילה דמעות כששמעה את המנטרה שלי שאין לי אחות והזילה דמעות. אמרתי לאחותי שאני השתניתי, לא בגדר "היהפוך כושי עורו, נמר חברבורותיו", אבל השתניתי, אני לא אותו אדם שהיא הכירה לפני כשמונה שנים כשהיא הפסיקה להיות אחותי. היא ענתה שהיא שמחה מאד לראות את השינוי והיא חושבת שאני אדם בעל איכויות כל כך צרופות ושאני מתבזבז ולא ממצה את יכולותי. אמרתי לה שאני מסכים איתה לגמרי. כמובן שחשבתי על זה שאני מתבזבז בתור שולט בלונדיני עם תלתלים, שולט איכותי נורא שמתבזבז בלי סאבית, אבל מה זה משנה שאנחנו מתכוונים להתבזבזות אחרת לגמרי, אחותי, אני, קהילת הבדסם, החברים שלי, ושאר העולם.
עדכנתי את אימי על תוכן השיחה, שיהיה לה נעים. היא שאלה אותי מה לעשות ואמרתי לה להתקשר אליה, לספר לה שסיפרתי לה על תוכן השיחה. היא התקשרה ואמרה שאחותי לא רצתה לדבר על זה, בטח היתה מרוגשת מדי, שהרי לא היתה לי אחות למרות נסיונותיהם החוזרים ונשנים של בעלה, ואחי כבר כשמונה שנים לבטל את המשפט הזה שלי. הנסיונות האלה פסקו לפני כשנתיים כשגם אחי אמר שאין לו אחות. אמרתי לה לאימי שלא תשוחח עם אחי, שאני אטפל בעניין מחר. אמרתי לה שאין מה למהר, שהרי אבא לא הולך לשום מקום וגםן שבוע הבא העצמות שלו יהיו באותו המקום. אמרתי לה שפעם מזמן, הייתי הגורם המפשר במשפחה ועכשיו חזרתי ושוב יש מבוגר אחראי במשפחה למרות ששני אחי גדולים ממני בהרבה שנים.
שתבינו, אני בחיים שלי לא רבתי עם אף אחד מכל המשפחה המסועפת שלי. היו כאלה שניסו לריב איתי, אבל אני לא רבתי איתם בחזרה ובסופו של דבר נשארנו חברים. אנחנו מלא בני דודים אבל ממש מלא, וחוץ מאחותי כולם בנים. גרנו ביחד בדירות שכורות, עשינו ביחד בנות, צחקנו ביחד בליל הסדר על כאלה שעשינו ביחד. החלפנו בחורות. היינו אחד בשביל השני לאורך כל השנים, גרנו ביחד, אהבנו ביחד ועדיין אנחנו כולם חברים. חלק לא מבוטל של בני הדודים שלי, אמרו גם על אחותי, שאין להם בת דודה. האמת שאני לגמרי מבין אותם שהרי גם אני אמרתי שאין לי אחות.
מחר אזכרה. אני בא בהרכב מלא, עם כל שלושת ילדי. להיות שם. כנראה נעשה שוב אזכרה בשבוע הבא וכנראה שוב אבוא בהרכב מלא. לגבי השאר, וואללה, אני את שלי עשיתי.
סליחה, זו יכולת שהיא בגדר גדולה מהחיים ואתם לא באמת רוצים לשמוע על מה סלחתי, שהרי זה כמובן עניין שהוא לא בגדר מה בכך.
לפני 13 שנים. 9 בספטמבר 2011 בשעה 2:53
