תגובה שכתבתי בפוסט הקודם באלפוני שמתייחסת לשאלות שאיימי העלתה בבלוג שלה ושם. לתגובה באלפוני. לפוסט של איימי.
איימי, כתבת בבלוג שלך: "המים העמוקים הם מאוד מסוכנים. אבל ממש. אני אהיה הראשונה להסכים. אבל אנחנו אוהבים לשחק במים העמוקים הרי, כל הריגוש נמצא שם. אז אם אתה הולך לשחק במים העמוקים, אתה חייב להיות כל הזמן מודע לסכנות".
את יודעת איימי את לגמרי צודקת, שם כל הכיף, אבל לגמרי ממש בכלל. כאילו בשביל מה אנחנו פה, בשביל לשחק באת מתכופפת ואני מספינק אותך. אז ממש לא, לא לשם כך התכנסנו פה מלכתחילה.
אבל, ויש אבל.
במשך שנים עסקתי באיך מביאים לידי ביטוי בדסם בקשר זוגי. שמה, כשבאים ממקום טוב, כשאחראים וקשובים, שני הצדדים, הכל כל כך נפלא, מתרוממים למקומות לא נודעו. יוצאים למסע שהוא הכי יפה בעולם. יש שם רמות של ריגוש, של הנאה, של מיניות, של סימביוזה, של איחוד נשמות מופלא ומעצים של התמסרות מופלאה ומפליאה.
אנחנו הרי מכירים את המקומות העמוקים האלה לעילה ולעילה. ראינו בעינינו מקומות שעומק ההתמסרות היה מדהים ברמות, פשוט נשגב.
אבל יוצא לי כעת להתבונן על יחסים מהכיוון של מה קורה אחרי שהם נגמרו ולפני שהתחילו חדשים. מה קורה לי כשהסאבמישן העצום הזה הלך ממני, מה קורה לסאבית שיצאה מיחסים כאלה. פתאום ברגע שאחרי הסערה, עומדים השמים מלכת, לכל השותפים. נפער בור עצום באדמה שהוא גם צורך, צורך באותו סאבמישן, אבל לא רק. בור עצום בנשמה שקשה מאד למלא אותו.
אשתף אתכם פה, שהנשמה שלי עדיין מדממת, רעבה, מייללת לירח. זה חסך עמוק. יצא לי לראות לא מעט בני זוג שנפרדו מיחסים מאד עמוקים וצפיתי בהם מדממים שנים אחרי.
לדעתי המבחן הקובע של יחסים בדסמים הוא מבחן הזמן. מה קורה כשמסתכלים אחורה על יחסים עמוקים כאלה, ברטרו פרספקטיבה לאחר שהסתיימו, לאחר מספיק זמן.
בואו נניח לרגע בצד יחסים של חוסר אחריות, נניח רק כוונות טובות ומיומנות גדולה ואחריות של שני הצדדים לאורך כל היחסים.
עדיין, וואללה, כשאני מסתכל על זה, נשבר הלב לראות את הריסוק שאחרי.
אז מה, זה לא היה טוב? למה? בואו נתחקר באומץ למה.
אבל, בטח שהיה טוב, היה נפלא. היא נפלא לתפארת. אוח מה שהמים העמוקים האלה עושים לנשמתי, הו מאמה.
אז אם הכל כל כך טוב, אז למה כל כך רע? למה הלב כל כך כואב אחרי כל כך הרבה זמן?
בכל כך הרבה מקרים ראיתי מה קורה אחרי והזדעזעתי. נורא קל לעמוד מהצד בכל מיני מקרים ולהפנות אצבע מאשימה שזה בגלל פלוני או אלמוני וזה כמובן בגלל שהוא עשה ככה וההיא עשתה ככה. להניף אצבע מאשימה ולהגיד שהם דפוקים, חולי נפש. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם, שהרי אנחנו מסתכלים מהצד. אם כך נותר לנו להסתכל גם על היחסים שהיו לנו ולתחקר אותם.
התחקור שלי הביא אותי למסקנה שזה רע. מבחן הזמן הוכיח לי באותות ובמופתים שזה רע. לא רק אצלי. לא במקרה אחד ולא בעשר. זה כתוב על כל השמים.
אז לגבי השאלה שלך אם אני מוכן לוותר על זה, התשובה שלי היא לא, כי אני לא רוצה לחיות בלי זה. אבל אני מתכוון להוריד את המינון של ההתמסרות פי עשר לפחות.
לפני 13 שנים. 14 בספטמבר 2011 בשעה 11:00
