הנוף בסוואנה שלי

הרגע שאחרי הסערה.
עקבות הסערה היו בכל מקום .....
וזהו.
ששששש...., שקט, דמממה, לבד, בועה, רוגעת.
ואני לכשעצמי, שבת בלי הילדים, בלי חברים (כולם עסוקים בשלהם), קמתי משנת היופי, הפשרתי בשר לארוחת ערב.
מתחבט לעצמי, לבד ? או אולי לא ?
אני כבר לא זוכר מתי אכלתי ארוחת יום שישי לבד.
בעצם יש בזה ים של קסם, לשבת כך לבד, מוסיקה מתנגנת, נרות, קטורות. ערב שמוקדש כולו לעצמי. אני ועצמי, בערב אינטימי. וואו.
אבל, מה, לא יהיה קצת עצוב לאכול לבד ? מה, הקירות לא ייסגרו עלי ? לא ארגיש לבד כזה ? עצוב, נוגה ?
אולי בכל זאת אזמין, חברים שהזנחתי ? אולי חדשים שהופיעו בחיי ? יהיה מקסים בטח.
אבל מה ? אני לא בורח מהלבד ? קשה לי איתו ? מפחד ממנו ? מפחד להתמסר לתחושה ?
בורח להמולה, שהיא מנת חלקי כבר ים של זמן ?
וואללה לא יודע.
לא לברוח ...... לא להשתפן ...... לבחור ממקום נכון. לבחור נכון.
אולי אבל בעצם סתם אני עושה מזה עניין ? יאללה, כאילו מה, מה זה חשוב בעצם ? אבל אולי מאידך זה כן חשוב ?
אוףףףףףףףףףףףףף
מעניין מה ייצא בסוף מהיום הזה.