הנוף בסוואנה שלי

המוות, זה משהו עוצמתי לגמרי. הכי אולי.
אתמול הלכתי למסע לוויה. לא שמישהו מת באמת. זו חברות ישנה, שניסיתי להחיות במאמצים מרובים.
הלכתי לשם עם ים.
היה החבר הכי טוב שהיה לי בעולם.
הבטתי שם, במה שיש, לא במה שאני חולם שאני רוצה שיהיה. לא היה שם כלום יותר בשבילי. מת הכל. כל מה שהיה פעם, לא נשאר ממנו כלום.
כמה עצוב, כמה כאב. להסתכל לאמת ולמציאות ככה ישר לתוך גלגל העין.
ים הייתה איתי שם במסע הזה. היתה ממש. ידעה לצקת לאוויר תוכן, כשהדומיה היתה כבדה מדי, ידעה לשתוק כשראתה אותי עצוב, ידעה לעודד אותי כשהייתי צריך.
ואחרי שהלכנו משם אלי הביתה.
כל הלילה היתה ערה, אני ישנתי. ליטפה אותי כל הלילה, לא במיניות, בנתינה טהורה, במתן במגע, בחום, ברכות. הייתי מתעורר מדי פעם, לא ממש ער, מרגיש את הליטופים, רואה אותה שוכבת לצידי, רואה עיניים מלאות רוך ועדנה, ונרדם חזרה. הזוי לגמרי. כמו לשכב על ענן, עם מלאכית לצידי, שמטפלת בי.
הקירבה למוות, מסע ההלוויה הזה, הביא אותנו, את ים ואותי, לשיא של קירבה.
תודה ים, את מקסימה בעיני. תודה לך על ערב של מלאכיות. תודה שאת את, תודה שאת איתי.
(הבהרה: ים שלי, היא לא ים השוכנת באתר)

אדבר איתך
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים: רחל שפירא
לחן: אלונה טוראל

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.

כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך

על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך.

כשאראה, או כשתאמר לי
חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין ראשי