לפני 18 שנים. 11 באפריל 2006 בשעה 7:42
שיכתבתי מעט את תחילת הסיפור, המובא מ"חכמת זן", בשם המיקוד.
היה מורה זן מאד מקובל, בנקיי שמו, רבים מאד היו תלמידיו. התכעס מאד מורה אחר, כומר, שחסידיו עזבוהו, לטובת המקובל. בא זה אל מקדשו של המקובל, מנוי וגמור להתנצח עימו. (סוף השיכתוב).
"היי, מורה זן !" קרא אליו, "חכה רגע ! כל המכבד אותך יציית לדבריך, אבל איש כמוני אינו רוחש לך כבוד, התוכל להכריחני שאציית לך ?"
"עלה לצידי ואראה לך," אמר המורה.
בגאוה פילס לו הכומר דרך בקהל אל המורה.
חייך בנקיי. "עלה לשמאלי."
ציית לו הכומר.
"לא," אמר בנקיי, "ניטיב לדבר אם תעמוד לימיני, פסע ועבור לכאן."
פסע הכומר בגאווה לצד ימין שלו.
"רואה אתה," העיר לו בנקיי, "מציית אתה לי, וסבורני שהנך איש נעים מאד, ועתה שב נא והאזן."