לקוח מתוך תגובה שלי במקום אחר.
בואי סתם ככה, לצורך הדוגמא, ניקח אותי ואותך.
ברצוני להבהיר פה, שכל מה שאומר הוא בגדר פנטזיה קלושה, ורק מדימיוני הפרוע אני הוזה.
אנחנו נפגשים לקפה, משוחחים רבות וארוכות במסנגר, משוחחים בטלפון, את באה לכל המסיבות אצלי. נרקמים בינינו קשרים חבריים הדוקים ביותר. עד כדי כך, שכשאת במצב רוח רע במיוחד, מפני שהבוס שלך בעבודה, התנהג אלייך באופן מעליב. האינסטינקט הראשון שלך, הוא מייד להתקשר אלי בכדי לקבל כתף ואמפטיה.
עכשיו, כשאת מדהימה אותי ביותר, על כל רבדי אישיותך. אני חושק בך כשיפחתי.
אז מה קורה עכשיו ?
אני אומר לך, תשמעי, התהיי לי לשיפחה ?
איזו מין שאלה זאת בכלל ?
שהרי אם באמת היית רוצה להיות לי לשיפחה, הדבר היה בא לידי ביטוי ביחסים שנרקמו בינינו, מהמקום המרצה שלך, כלפיי. אם כל זה לא קרה, זה הרי ברור, שאינך רוצה להיות שיפחה שלי.
אז מה ?
אני פונה אלייך, ופתאום כן תרצי לרצות אותי ?
למה ?
לדעתי זוגיות בדסמית, מונעת משם, מהמקום שרוצה לרצות, אצל השיפחה. לא מהמקום האדנותי, שרוצה שיתמסרו אליו, שירצו אותו.
המקום הזה שרוצה לרצות, הוא תמיד מופנה למישהו מסויים. עקב תחושות כלפיו, של רצון לעשות לו טוב, לרצות אותו. הוא יכול להיות אדונך, אך לא מחוייב המציאות.
רק ממקום כזה, שיש מישהו שאליו נשואות עינייך, מקור להערכה רבה ועצומה, תוכלי להיות שיפחה, שלו.
את מבינה, זה לא משהו שאפשר או ראוי לבקש אותו בכלל. או שזה שם או שזה לא קיים.
לפני 18 שנים. 5 ביולי 2006 בשעה 14:11