לכל אחד מאיתנו יש כפתורי הפעלה. מה שמיוחד בכפתורים הללו, שכשלוחצים עליהם יש תגובה חצי אוטומטית. בעצם בלי שליטה שלנו, על התגובה.
לדעתי, כפתורים כאלה שמאפשרים לאנשים מבחוץ, ללחוץ עליהם ולקבל תגובה אוטומטית, מזוהים עם פרונקלים בנשמה. חוסר שליטה עצמית.
***
אתן לכם דוגמא מעצמי, כדי להסביר את עצמי יותר טוב.
פעם, מזמן, כאשר מישהו לא היה מקשיב לדברי ונכנס לי באמצע הדברים הייתי מתעצבן (=נפגע) באופן חסר פרופורציה למקרה.
כשעסקתי במקור העניין, הגעתי מהר מאד לסיבה לכך - לפרונקל:
בהיותי ילד (עם שני אחים הרבה יותר גדולים ממני), ישבנו כל המשפחה לאכול ארוחות ערב. המשפחה שלי הורכבה מאנשים מאד דעתניים וכוחניים. כשהיינו מתחילים לשוחח על איזה נושא, היו מתפתחים וויכוחים כוחניים, מרים ובקולי קולות, שמטרתם כמובן להוכיח מי צודק בוויכוח. בכל וויכוח היה לבסוף צודק אחד, שהוא המלך וכל השאר שהם אפסים.
משם יצאתי, (יחד עם כל בני משפחתי), שאני חייב לצאת צודק בוויכוחים עם אנשים בעולם. הייתי מתווכח בכוחניות כצורך קיומי בכלל. כדי שלא אהיה חס וחלילה אפס. למדתי את תורת הוויכוח על בורייה, כדי, שוב, לא להיות אפס, להיות המלך. וויכוח זה לא עניין של מה בכך, זה צורך קיומי בכלל.
כאשר מישהו היה נכנס לדברי, מאותו מקום כואב, של אפס-מלך, הייתי מגיב בלי שליטה וכועס נורא. מאבד שליטה.
כשזיהיתי את הפטרן הזה, הבנתי מהיכן הוא נובע, הצלחתי ללמד את עצמי, להכיל את העובדה שמישהו נכנס לדברי ולא מקשיב להם בתשומת לב. או אז הייתי נושם עשר נשימות ומצליח לא לכעוס. מבין שזה שלי בכלל ולא קשור אליו.
זהו, ניצחתי את זה. זיהיתי את הכפתור וניטרלתי אותו.
אנשים משומקום, לא יכולים יותר, ללחוץ לי על הכפתור ולגרום לי לתגובה בלתי נשלטת.
***
כפתורי הפעלה בלתי נשלטים, הם תוצאה של פרונקלים, שלדעתי צריך להבריא אותם, לפחות במידה כזו שלא יהיו זמינים ללחיצה לקהל הרחב.
אין בכך כדי לומר שלא נותרו לי כפתורים כאלה. אבל לבטח צימצמתי אותם במידה ניכרת.
בטח שיש לי יותר כפתורים נגישים, לאנשים שאני נמצא איתם בקשר עמוק.
אבל מועטים מאד המקרים שאנשים מזדמנים מה"קהל הרחב", מצליחים ללחוץ לי על כפתורים ולהפעיל אותי. אני מכיל את הלחיצות האלה בהליכה, אפילו אם יש מאחריהם פרונקל שלא הבריא לחלוטין.
***
אלה היו שישים שניות על כפתורי הפעלה.