תקופה לא פשוטה עבורי. כל הסיפורים האלה שיוצאים. הסיפורים האלה עוסקים בנשים, בנשמות. הן פגועות הנשמות הללו. אני כל כך רוצה להיות שם בשבילן. כל כך רוצה ללוות אותן במסע הזה של ההתנקות. אבל אני לא כל כך יודע איך להיות כנראה. עושה הרבה טעויות. מתחבר כל כך לסיפור, לכאב, שחווה אותו גם בעצמי. כואב אותו. מוצא עצמי עולה ויורד במורדות והעליות עם איימי, עם טינק, כמו בלי שליטה כל כך על עצמי, על מה שאני פה. אני רוצה להיות שם בשבילן, הכי חזק, הכי חבר, הכי כתף. אבל לא מצליח כל כך, מסתבר. ויש פה נשמות טהורות שעוזרות, דאן קאפ, גליתאה, חברים קרובים מסביב. אני חוטף כעסים, ומבין שהם לא כלפי באמת. אבל וואללה, גם אני בן אדם, גם אני מיטלטל פה. ולפעמים, אני מועד שמה. ממש לפעמים, אוחז בי ייאוש קצת. אוחז בי הכאב. ואסור לי להפיל את זה עליהן, אסור לי להישען בכלל. זה כל כך קשה מה שהן עוברות, כל כך, כל כך. ויש עוד כמה כאלה בדרך לשם. ואין לי כוחות, בחיי שאין לי. אני חייב לגייס עוד. פשוט חייב. אני נח קצת, במיוחד אחרי שנבעטתי משמה, מלהיות שמה בשבילן.
עשר נשימות עמוקות. אולי קצת יותר אפילו.
תכף אשוב
לפני 18 שנים. 10 באוגוסט 2006 בשעה 17:15
