יש תהליך, של בניית התמסרות, לוקח זמן לבנות את זה. מגיעים לרמת התמסרות מסויימת, מתקדמים הלאה. עקב בצד אגודל. יש נסיגות לעיתים, זה טבעי ונורמלי.
אני מחכה שיתנו לי צ'קים, של התמסרות, ופועל כדי להרוויח את זה.
לא לגיטימי לדעתי, לעשות מזה בגדר משחק תרבות בידור ופנאי. אני מצפה שיהיה כיסוי לצ'קים, ופורע כל אחד ואחד מהם. בודק את הצ'קים האלה, עד לכל הפינות הנידחות שלהם.
אני לא משחק שמה, ממש לגמרי לא. רציני לגמרי. בדסם זה לא משחק בכלל, עבורי זו דרך חיים.
אני לא אקסטרימי, ולא עוסק בפעילויות אקסטרימיות. העיקר אצלי הוא מנטאלי. יש אצלי הרבה מאד גובה עיניים. לא מסכים לקבל התמסרות טוטאלית כלל ועיקר. למדתי להיות הרבה יותר איטי, בהתקדמות, אחרי כמה וכמה התנסויות שהיו לי, עם תוצאות לא טובות שנבעו ממהירות יתר.
אבל, כשזה מגיע שמה, לסשן, אני לוקח, עם מצערת מלאה, בלי שום משחקים, בכל הכוח שאופשר לי במסגרת מנדט הגבולות, ומילת הביטחון. אני שומר שם על הסאבית, שלא תינזק חלילה. אבל אני שם עוקר את הלב, דרך עצמות בית החזה, בלי הרדמה.
לא לשחק איתי שמה, לא לתת לי צ'קים שחוזרים. אם נותנים לי צ'ק, לוודא היטב שיש לו כיסוי. זה לא משחק בכלל. רציני לגמרי.
לפני 17 שנים. 7 בספטמבר 2006 בשעה 12:42
