הנוף בסוואנה שלי

בפוסט הקודם שלי, אמרתי את המשפט: אבל אני שם עוקר את הלב, דרך עצמות בית החזה, בלי הרדמה.

נוגה כתבה בתגובתה שמה:
כשעוקרים את הלב, צ'יטוס, ועוד בלי הרדמה, צריך לוודא קודם שהכל תקין.
ואצל מי מאיתנו באמת, אבל באמת, הכל תקין? הכל פרפקט?
לפעמים, אנחנו נוטים להציב רף גבוה מדי.
לעצמנו,
לפרטנרים שלנו.
זה מסוכן.זה מסוכן ל-2 הלבבות.

אני רוצה להגיב ביסודיות ולהבהיר את עמדתי בעניין.

בסשן, ניתן בקלות לקחת למקום רחוק מדי, עמוק מדי, מהר מדי, לא בשל מדי. אני נוקט שמה 9000% מקדם ביטחון. אני לא לוקח מישהי לעוף, לפני שאני יודע בוודאות רבה, שאני מכיר אותה, בהרבה פעמים של התקרבות לשמה. שראיתי אותה קרובה, והתבוננתי באופן חד מאד, לראות מה זה עושה לה. בחדשיים האחרונים, לא לקחתי אף סאבית לסאב ספייס בכלל. למדתי, שההגעה לשם, מהר מדי, עשוייה לשחרר שדים. אני נוקט שם בצעדי ביטחון. מקדמי ביטחון היסטריים. מקדם אט אט לשמה, כל פעם יותר קרוב, עוד ועוד. וצופה בדריכות בתגובות. זה מסוכן שמה, מאד מסוכן. במיוחד לאור העובדה, שאני עושה סשנים מנטאליים, ולא סשן אנדרופינים, שהוא בתפישתי, מקום הרבה, איך אגיד את זה, {מבלי להכעיס אף אחד}, פחות מסוכן. בסשן מנטאלי, כשעפים חזק, השדים הכי עשויים להתעורר.

למה הכוונה שלי בעצם בלעקור את הלב.
הכוונה שלי, שלכל אחת, יש מקומות, ששם קשה לה. ששם בדיוק, נעשה הצעד הזה. המקומות האלה לא צריכים בכלל להיות לקיחה חזקה בסשן. זה יכול להיות איזה עניין שולי, לכאורה נטול חשיבות, שדווקא ממנו, נוצרת התמסרות עמוקה. שהוא בתפישתי, בגדר עקירת לב. ואתן דוגמא. רוצה להדגיש שהדוגמא דמיונית ולא קשורה לשום מציאות שהיא.

סשן.
אני מזהה אצל סאבית, צורך בפרטיות בשהייה בשירותים. לא הוכרז כגבול. תוך כדי התנהלות סשן עדין במכוון, שתי ידיה קשורות מאחורי הגב. נאסר עליה לדבר.
הסאבית מצווה לשתות כוס מים. אחרי כמה דקות, עוד אחת, ועוד ועוד. אחרי לא מעט זמן, אני קולט שהיא צריכה להשתין. לא אומר כלום. הלחץ גובר. אחרי כמה דקות, אני שואל אותה: את צריכה להשתין ? היא עונה: מאד אדוני. אני שואל, את יכולה להתאפק עוד קצת עבורי ? היא עונה כן. אני מגיש לה עוד כוס מים. אחרי כמה דקות, אני לוקח אותה לשרותים, קשורה. עוזר לה להתיישב על האסלה. היא מתבוננת בי, במבט מיוסר, מתחנן שאצא ואשאיר אותה לבדה. אני לא יוצא. היא לא מצליחה להשתין. לא יוצא לה. אני שואל: קשה לך לעשות פיפי כשאני פה ? היא עונה: כן אדוני, ופולטת אנחת רווחה. אני אומר: אז תתאמצי, כי אני לא יוצא. היא מנסה להתעלם מנוכחותי, השלפוחית שלה מפוצצת, אבל לא מצליחה. היא מביטה בי במבט מתחנן. אני אומר לה, תקשיבי מתוקה, אני לא יוצא. תעשי פיפי, או שנמשיך בסשן. היא מתאמצת נורא, יוצאות לה שתי טיפות. לא מצליחה יותר מזה. אני שואל אותה: את עושה פיפי, או ממשיכים ? היא עונה: לא מסוגלת אדוני. אני לוקח נייר טואלט, ומנגב לה, היא עוקבת אחרי ידי במבט מתפלץ. לוקח אותה ומוביל אותה חזרה לסלון. איך שמגיעים לסלון, נותן לה כוס מים לשתות. היא מביטה בי במבט עגום, ושותה.
כדי לקצר את הסיפור, בסופו של דבר, או שהיא עושה שימוש במילת ביטחון, שזה מצויין בתפיסתי. בפעם הבאה תציב את זה כגבול בכלל. חייב לציין פה, שאני בתפיסתי, זה לא באמת גבול שלה, שהרי אחרת, למרות שלא הציבה את זה כגבול, במבט בעיניה, הייתי מבין שהיא פשוט לא תוכל לעמוד בזה, ולא הייתי עושה זאת.
אבל אני, בתפיסתי, אותה, היא תתגבר על הבושה בסוף, ותעשה פיפי. פשוט אני אמלא לה את השלפוחית ככה, שתגרום לה להתגבר על הבושה הבסיסית שלה ממני. ולהשתין לידי.

אני בתפישתי, האקט הפשוט הזה בסשן שתיארתי, עבורה, הוא בגדר, לעקור את הלב בלי הרדמה. זה לא מסוכן, שום דבר לא יישבר שמה. פשוט אקט חזק מאד, שדורש התמסרות מאד גדולה, כדי להתגבר על הבושה.

יצא ארוך. לא נורא.