הנוף בסוואנה שלי

אושר בן שעה הוא שביר כל כך.

לבנות מצריך מיומנות והשקעה. להרוס, כל כך פשוט לעשות פו כזה ולהרוס את כל מה שנבנה. במחי יד. במחי נשיפה אחת לא נכונה.

כמובן, נאמרת האמירה, אם במחי יד, אפשר להרוס, אז לבטח מה שהיה קודם לא היה יציב מספיק.

אז זהו שלא, זה כל כך פשוט להרוס, אם תחשבו על זה, זה לגמרי לא מחייב יצירתיות יוצאת מגדר הרגיל. כל כך פשוט. פו אחד במקום הנכון וגמרנו.

אבל למה להרוס?

יש משהו, ברצון הסמוי הזה להרוס, איזה צורך מבעבע, בלתי נשלט, נמצא שם מתחת לפני השטח, ממתין להזדמנות הזהב, להרוס לגמרי, לא להותיר צל של סיכוי, שמשהו יבנה שם בעתיד. להשאיר אדמה חרוכה, ששום צמח לא יגדל שם יותר, לאורך זמן.

הצורך הזה לא סתם נמצא שם. הוא נמצא כי במקרים רבים, לשם בדיוק מכוונת תת ההכרה, זה האני מאמין שלה, לשמור עלינו.

לבנות, זה מפחיד. להתחייב, ללכת על זה.

נהרס לי. לחשוב שזה בגלל פו אחד, גובל בתמימות. זרעי ההרס נצפו ברקע מזמן, מחכים לשעת כושר נכונה. הם מצאו להם שעת כושר וניצלו אותה בענק.

שיהיה לכם בהצלחה, זרעי ההרס שלך. לא איתי. מאסתי בכן.