בוקר, אני בשירותים, התארגנויות אחרונות ללכת לבית הספר. פתאום הבן הבינוני שלי אומר בשקט רגוע, צופי חזר. אני אומר לו, מה אתה אומר ? באמת ? הוא אומר לי כן, צופי חזר. האינטלגנט, נכנס הביתה, אחרי שישה ימים שלא היה, כאילו כלום לא קרה, ובעצם הכל רגיל ונורמלי. קראתי לו מהשירותים ופתחתי את הדלת, הוא נכנס, והתחבקנו. הוא הניח את הראש על הרגל שלי, ונהם בהנאה.
אחרי רבע שעה שהילדים שוכבים עליו, מחבקים, מלטפים, והוא נוהם בהנאה, נסענו לבית הספר באיחור מה. כשיצאנו, צופי הולך אחרינו, רוצה גם לבוא. נו טוב, הכנסנו אותו, מלא בוץ, לאוטו, ונסענו. הוא ישן כל הדרך. מאד עייף. מעניין איפה היה. במשקל הוא לא ירד. המניאק יודע להסתדר מצויין בחוץ. הוא מלך השכונה, נכנס לחצרות, לוקח אוכל לכלבים אחרים. צד חיות בית ובר, תרנגולות, ציפורים, והשד יודע מה.
צופי חזר. כבר נשבר לי הלב, כבר לא ידעתי מה לחשוב. איזה כיף שחזר.
לפני 17 שנים. 8 בנובמבר 2006 בשעה 8:02
